אני ואת, לעולם לא ניפרד- פרק 1

"שקט!" קראה המורה וכל הכיתה השתתקה "היום נירה רצתה לחלק הזמנות ליום ההולדת שלה ואני מקווה שכולם יבואו!" המורה חייכה חיוך רחב ונירה נעמדה עם ההזמנות בידה וכל הכיתה עקבה אחרייה בכל מיני מבטים וליחשושים.
נירה התחילה לחלק את ההזמנות וכשהגיעה לשירה, שירה עשתה מבט המום וקראה "אבל זה יום ההולדת שלי! אני חוגגת ביום הזה!" כל הכיתה הפנתה את מבטה לשירה שתקעה מבט בנירה האומללה שלא ידעה מה לעשות, היא בת לאמא חד הורית, כי אביה מת מסרטן לפניי מספר שנים, ושירה הרבה יותר עשירה ממנה, היא בטח תעשה מסיבה הרבה יותר שווה משלה וכולם יבואו למסיבה שלה.
"אבל איך זה ייתכן?" מילמלה נירה עדיין מביטה בשירה, מקווה שאולי תגיד שהתבלבלה "זה ייתכן ועוד איך, המורה?!" קראה שירה והמורה ענתה לה בהינהון "כן שירה?" שירה הוציאה מהתיק שלה חבילת הזמנות מהודרות ומקושטות ונירה הביטה בה מקנאה "כדי לך להגיד שהמסיבה שלך מבוטלת, כי שלי תהיה הרבה יותר טובה" נירה ידעה איך היא צודקת אך לא אמרה מילה ושירה רק קמה וניגשה למורה.
"תלמידים! גם שירה רוצה לחלק לכם הזמנות ליום הולדתה! ואני מקווה שכולם יבואו!" שירה העלתה על פניה חיוך ניצחון וקולות ה"כן!" וה"ברור שנבוא! המסיבה הכי שווה!" גרמו לנירה להתפוצץ מכעס, זה לא ייתכן! אמרה לעצמה, היא רצתה שהצלצול יצלצל כבר והיא תברח הבייתה, רחוק מכל זה.
***
"היי נירה, איך היה בבית הספר?" שאלה אמה של נירה ברגע שנירה נכנסה הבייתה. נירה לא רצתה לדבר עם אף אחד אבל הייתה חייבת "בסדר" מילמלה והלכה לחדרה. "הכל בסדר?" שאלה אמה כשנכנסה לחדרה ונירה פשוט שכבה על המיטה ודמעות לא יצאו לה, מרוב כאב ועצב "אמא!" נירה חיבקה את אמה בחוזקה, האדם היחיד שיכול להבין אותה, האדם הכי טוב שהיא הכירה אי פעם. "מה קרה קטנטונת שלי?" אמא ניגבה את הדמעות שהיו על לחייה של נירה "לעולם לא תביני" מילמלה נירה ופתאום צילצל הטלפון "אני אענה" אמרה אמא והלכה לסלון לענות לטלפון ונירה הקשיבה למה שאמרה אמה:
"הלו?"
"אוקיי, מיד".
צעדיי רגליה של אמא התקרבו לחדרה של נירה, שחיכתה שאמא תיכנס לחדר.
לבסוף אמא נכנסה לחדר ובידה הטלפון "נירה, זה בשבילך" נירה לקחה מידה של אמה את הטלפון וענתה "הלו?"
"היי נירה זאת אני, שירה"
נירה הרימה את מבטה לעבר אמה שהביטה בה ומילמלה "מה את רוצה שירה?"
שתיקה.
"אני רוצה שתבואי ליום ההולדת שלי"
עכשיו נירה לא הייתה מסוגלת למצמץ וניתקה מרוב כעס.
"למה ניתקת לה?" שאלה אמה בדאגה ונירה זרקה את הטלפון על מיטתה ופרצה בבכי "מה קרה?!" אמה ניגשה אליי לחבק אותה אבל נירה ניסתה להשתחרר ולבכות בצד "זה לא אשמתך אמא" מילמלה נירה וניסתה לנגב את הדמעות שיצאו מעינייה ללא הפסקה ולנסות להביט באמה שדאגה לה יותר מתמיד "מה קרה נירוש, תספרי הכל" נירה לקחה נשימה עמוקה, החטיפה מבט לאמה ואמרה "אני לא אוכל לחגוג את יום הולדתי" נירה הביטה באמא, שהייתה המומה ממה שאמרה ביתה "ומדוע?" שאלה ונירה התקרבה לדלת ואמרה "כי לא מגיע לי לשמוח" ויצאה מן החדר.
***
"נירה!" קראה שירה כשנירה נעצרה בכעס. זה היה יום למחרת, והיה לנירה כואב בלב שהיא לא דיברה עם אמה מאז הבוקר, אבל היא ניסתה לדבר איתה אך לא הצליחה, נירה פשוט סירבה.
"מה את רוצה ממני, שירה?" שירה פתחה את פייה לדבר ואז נירה המשיכה בכעס "תחגגי לך בכיף, אבל אני לא חוגגת, ואני לא באה אלייך, אז…" היא החטיפה מבט לצד ואז החטיפה עוד מילה "להתראות" ובצעדים מהירים הלכה הבייתה.
***
"אז למה רצית שנבוא?" שאלה דניאלה את שירה ושירה רק חייכה "אני רוצה לעשות למישהי שמח".
דניאלה ואלמוג הביטה בה מבולבלות ואז היא צחקה ואמרה "אני רוצה שכולם ישתפו איתי פעולה ונעשה את היום הולדת הכי טוב שהיה אי פעם!".
"למי?!" שאלו דניאלה ואלמוג פה אחד.
"תנחשו" אמרה דניאלה בחיוך ערמומי ואז שתיהן חייכו וקראו "את?!" ואז דניאלה צחקה ואמרה "היי אלמוג! את חייבת לי צ'יפס!" ושתיהן ציחקקו.
"לא לי, לנירה, אבא של מת ונורא קשה לה לשמוח בזמן האחרון" דניאלה ואלמוג חייכו חיוך רחב "נעזור!" קראו ביחד.