אני ואת, לעולם לא ניפרד- פרק 2

שירה מחאה כף "אהמ!" קראה וכולם הפנו אלייה מבטים.
"אני רוצה לחלק תפקידים" אמרה שירה והצביעה על דניאלה ואלמוג "שתיכן תהיו אחראיות על הכיבוד, עוגה וכו'" דניאלה ואלמוג קראו קריאות שמחה ושירה המשיכה והצביעה לעבר אלון וירין "שניכם תהיו אחראים עם חילוק ההזמנות, בטל-פון" דניאלה הדגישה את המילים "טלפון" בשביל שיזכרו טוב טוב.
"ו.." המשיכה שירה והצביעה על הילה, טל ונועה "אתן תהיו אחראיות על להעסיק את נירה, עד יום ההולדת" שלושתן הינהנו מוכנות לעבודה.
וככה המשיכה שירה לחלק את המטלות של כולם וכולם יצאו למשימה שלהם.
***
נירה ישבה על יד שולחן הכתיבה שלה בחדר ועשתה את שיעורי הבית שלה בחשבון, היה דיי קשה להתרכז כאשר כל המחשבות שלה מעופפות על מחשבה אחת "האם היא באמת לא תחגוג את יום הולדתה?" ופתאום צצה עוד מחשבה "ומה עם אמא? מתי אשלים איתה?" נירה ניסתה לחשוב על פתרונות, אך אף רעיון לא עלה לראשה.
אמה של נירה לא הייתה בבית אבל למרות זאת נירה הרגישה שכאילו הצל של אמה נשאר בבית, מחכה לכל הזדמנות שהיא רק תצא מחדרה.
אבל היא הייתה חייבת לצאת, אחריי הכל, היא בכל רגע הייתה יכולה להיות צמאה.
לבסוף נירה באמת רצתה לשתות ולכן בזהירות פתחה את הדלת ובהתחלה הציצה סביב.היה שקט מוחלט, לא היה זכר לאמא עכשיו, וצעדים מהירים נירה הלכה למטבח לקחת לעצמה לשתות.
צלצול הדלת הקפיץ אותה ממקומה והיא מיהרה לקרוא "שניייה! אני באה!" ורצה לפתוח את הדלת.
בפתח היו הילה, טל ונועה שחייכו אל נירה חיוך רחב ונכנסו לבייתה ללא רשותה.
"מה אתן עוש-" התחילה נירה לומר אבל אז טל מיהרה לעצור אותו ובקול העמוק והעדין שלה אמרה "בואי נצא לטייל, סתם, לדבר". נירה מיצמצה, מבולבלת, מה פתאום הם ירצו להסתובב איתה?!.
"יש איזשהוא עניין שאתן רוצות להסתובב איתי?" הילה וטל משכו בכתפיהן ונועה רק שתקה, ראשה מורכן.
"אז למה פתאום אתן רוצות?" שאלה נירה והילה חייכה ואמרה "טוב בלי הרבה דיבורים, בואו נצא".
נועה מילמלה לעצמה משהו ונירה היססה ולבסוף אמרה "אוקיי, רק תנו לי לשתות אני צמאה רצח".
***
לנירה לא היה ממש אכפת על זה שאמה תכעס שלא תמצא אותה בבית, מדי פעם מותר לה קצת לבלות, לא?.
ברגע שיצאו מהבית נועה מיהרה לומר "אני חייבת ללכת הבייתה, ביי!" והיא לא חיכתה לתשובה, היא מייד הלכה וכולן קראו אחרייה "ביי!".
"אז ספרי לנו קצת על עצמך" מיהרה טל לומר ונירה מיד סידרה לעצמה את הדברים שרצתה לספר להם ואלה שלא בראשה.
"אני נורא אוהבת לנגן על הגיטרה שלי" התחילה נירה לומר ולפני שהמשיכה הילה עצרה אותה "כמה זמן את כבר מנגנת בגיטרה?" נירה ספרה את מספר השנים ואמרה "זאת השנה הרביעית שלי". הילה וטל החטיפו מבטים ועשו קולות שנשמעו כמו "וואו" וכאלה.
"ומה עוד?" שאלה טל עינייה סוקרות את נירה, בודקות שכל מילה שלה נכונה.
הילה החטיפה מבט לטל, כמנסה להעביר לה שנירה לא יודעת מה עוד לומר וטל מיהרה להנהן ולומר "ו… מה המאכל האהוב עלייך?" נירה התלבטה מה לומר: מצד אחד אחד המאכלים האהובים עלייה הוא כריך גבינה או בעצם טוסט אבל מצד שני גם שניצל דיי טעים…
"אני אוהבת שניצל וטוסט" מיהרה לומר לבסוף, היה לה דיי קשה להחליט אז החליטה לומר את שניהם "אוקיי.." מילמלה טל והחטיפה מבט להילה כדי שתעזור לה למצוא עוד שאלה.
הילה מיהרה להמשיך את טל "מה היית רוצה להיות כשתגדלי?" אוקיי עד כאן, חשבה נירה, משהו פה לא בסדר.
"אני ארצה להיות ראש הממשלה או משהו כזה" אמרה נירה בגאווה והילה וטל התאפקו לא לצחוק.
לבסוף טל הוציאה קול צחקוק ולא הצליחה להתאפק וכך גם הילה ושתיהן התחילו לצחוק.
"אם אתן חושבות שזה מצחיק אז אתן יכולות לעזוב אותי בשקט!" קראה נירה ורצה בבכי לדירה הקטנה שלה ושל אמה, שוב, רחוק מכל זה.