אני ואת, לעולם לא ניפרד- פרק 4
'הו יופי' חשבה לעצמה נירה בזמן שהלכה ברחוב הלא מוכר ורעדה מקור 'אני צריכה ללכת כאן בזמן ש-' הטלפון הנייד שלה קטעה את מחשבותיה והיא מיהרה לבדוק מי מתקשר אלייה, אמא שלה כמובן, אבל נירה רק חסמה את השיחה והמשיכה ללכת.
רעם פתאומי נשמע מעלייה, רעם שעומד לרדת גשם ובאמת טיפות גשם שהתחילו להתחזק לאט לאט ירדו על האדמה, ועל נירה שמיהרה למצוא מחסה, אך לא מצאה.
"סלחו לי.." קראה נירה לאנשים שסגרו את הדלת במהירות שלא תיכנס וככה נירה המשיכה לרוץ ברחוב הקר והגשום ולבסוף הגיעה לבית נטוש ומיהרה להיכנס לתוכו, רק לבינתיים.
היא התיישבה על יד הקיר הקר שעמד שם והמשיכה לרעוד מקור ואז היא החליטה לתת לעצמה לבכות, כל מה שהיה לה והחזיקה אותו עד שתמצא מחסה.
—–
שירה ישבה על הספה שבבייתה וחשבה על מסיבת ההפתעה שהיא מכינה לנירה מחר, היא כל כך תופתע!, חשבה שירה אך צלצול הטלפון הבייתי החזיר אותה למציאות והיא מיהרה לענות.
"הלו?"
"שירה זאת את?! זאת גילי, אמא של נירה".
שירה המבולבלת הביטה סביבה והמשיכה "כן.. קרה משהו?". מהצד השני נשמעו התנשפויות ובכי "גילי?" שאלה שירה "נירה אצלך במקרה?" שאלה גילי ושירה התחילה לחשוש ולפחוד בו זמנית "קרה לה משהו?!" קראה שירה ושמעה את קולות הבכי של גילי הפעם "היא נעלמה. אני לא מוצאת אותה" אמרה ושירה חיפשה על מה להביט ובאיטיות התנשפה ואז אמרה "גילי תרגעי. אני באה אלייך".
—–
"תיכנסי" אמרה לה גילי ברגע שנעמדה בפתח הדלת.
"היא השאירה פתק? משהו?" גילי הנידה בראשה ושירה מיהרה לבדוק את הדירה, אבל לא מצאה דבר ומיד התחילה בסבב טלפונים.
"הלו הילה?"
"טל אצלך?"
"מצויין. נירה נעלמה, נפגשים בבית שלה בעוד רבע שעה, כולם. תתקשרו לכולם".
שירה מיהרה לנתק והמשיכה להתקשר.
—–
פתאום נירה הרגישה שמישהו נוגע בה ובפתאומיות וקפצה ממקומה בבהלה וראתה אישה זקנה שעמדה מולה "מה את עושה כאן ילדתי?" שאלה האישה ונירה מיהרה ללכת לאחור. "אני חיפשתי מחסה מהגשם ו.." האישה השתיקה אותה ועשתה לה סימן שתבוא אחרייה "בואי ילדתי, אתן לך תה". 'תה?!' חשבה נירה, היא לא ראתה כאן דבר, איך פתאום יופיע כאן תה?!.
הן ירדו למטה במדרגות העץ שהשמיעו קולות משונים כמו אישה זקנה שצועקת מכאבי הגב שלה, וכשהגיעו, נירה לא הצליחה לסגור את פייה מרוב תדהמה.
"זה.. כמו מעבדה!" קראה נירה והאישה הינהנה.
"קוראים לי דורותי" אמרה האישה והתיישבה על כורסה חמימה שהייתה מול האח.
"לי קוראים נירה" אמרה נירה והתיישבה בכורסה שהייתה ממול לכורסה שבה ישבה דורותי.
החדר הזה היה מדהים ביופיו- הוא היה מעוצב בסגנון ישן בגלל האח שהיה בו, הכורסאות והשולחן בעל צנצנות וחומרים שונים.
"שמעתי פעם על איזה דורותי" אמרה נירה לבסוף אחריי שהביטה סביבה וקלטה את המקום.
"כן, כולם מכירים אותי אפשר לומר, אני דורותי חוזת העתיד" אמרה דורותי בגאווה וקמה מהכורסה והלכה לחדר אחר. דורותי חזרה ובידה מגש עם עוגיות, ושני ספלי תה.
"אבל את לא באמת חוזה את העתיד נכון?" שאלה נירה ודורותי הניחה את המגש על השולחן שהיה לידן באנחה "כולם חושבים ככה יקירתי, אבל אף אחד לא יודע את האמת".
נירה הייתה מבולבלת "האמת על מה?" דורותי התיישבה בכורסה והציעה לנירה את העוגיות ונירה לקחה אחת והתחילה לאכול אותה בזהירות.
"אמא שלי הייתה מכשפה וקוסמת מדהימה" אמרה דורותי בחיוך רחב וקמה כדי לקחת את התמונה שהייתה מעל האח.
"זאת תמונת המחזור שלה בבית הספר למכשפים" אמרה דורותי ונתנה לנירה את התמונה.
"את רואה את הנערה הזו? חומת השיער?" שאלה דורותי והצביעה על נערה בעלת שיער חום ועיניים זהובות ויפות "זאת אמא שלי" אמרה דורותי והצביעה לעבר נער שעמד ליד "וזה לורל" אמרה דורותי ונירה הביטה בדורותי מבולבלת "מי זה לורל?" שאלה נירה ודורותי רק חייכה והמשיכה "הוא היה מין חבר של אמי עד סיום הלימודים".
"ומה קרה אז?" שאלה נירה ולגמה מספל התה שלה.
"הו ילדתי, ואז התחילו הדברים הנוראים. לורל מצאה לעצמו אישה ושניהם התחתנו למרות שזה היה אסור, ונולדו להם תאומים. בת ובן אשר גם קיבלו כוחות קסם ועכשיו הם מבוגרים בטח ואני לא יודעת איפו הם עכשיו" אמרה דורותי והשתעלה "כל מה שאני יודעת שלשניהם, היו עוד שתי משפחות שונות ולאחד מהם נולד בן, הבן הזה הוא לא מכשף, הוא יצור אחר" דורותי קם והחזירה את התמונה למקום.
"ואיך אפשר למצוא אותו?" דורותי צחקה ואמרה "אי אפשר, ילדתי, רק בעזרת לחש קסום אפשר, אבל אני לא זוכרת אותו ו.." דורותי פיהקה.
"אולי עדיף שאלך, בטח נפסק הגשם ו.." דורותי עצרה בעדה ואמרה "אתן לך ללכת אבל תבטיחי שתבקרי אותי, כפי שאת רואה אני זקנה ואני דיי צריכה לדבר עם מישהו, כמוך" נירה חייכה חיוך מודה ואמרה "אני מבטיחה, ולעכשיו, להתראות לך דורותי!". נירה עלתה למעלה במדרגות ורגע לפני שיצאה שמעה את קולה של דורותי "להתראות לך ילדתי!" ואז נירה יצאה החוצה אל האוויר הקר.
——
"לא מצאנו אותה בשום מקום" אמר אלון לשירה שעמדה שם, וסביבה כל הכיתה.
"גם אנחנו" נשמעו עוד קולות ושירה רק נאנחה ופתאום נשמע קול מוכר "היי לכם!".
זאת הייתה נירה, שדילגה לעברם מאושרת וחיוך רחב על פנייה.
"נירה?!" שאלו כולם פה אחד המומים.
"אמ.. כן?.. הכל בסדר?" כולם צחקו וחלק באו לחבק אותה "דאגנו לך" אמרה שירה והמילים האלה הידהדו בראשה של נירה ונירה חייכה, דאגו לה! לנירה! לילדה שכולם חושבים שהיא הכי מוזרה.
"אני בסדר. באמת" אמרה נירה ושירה חייכה אלייה ושוב חיבקה אותה "אני יודעת, אני יודעת". נירה חיבקה אותה ואז מן הצד ראתה מישהו שמביט בה, ממש בה, בלי להפסיק.
תגובות (1)
ואוו מותח! תגידי הקטע עם המכשפה זה מאיזה ספר? פשוט יש לי ספר ממש יפה שאני לא זוכרת את שמו ואני רוצה למצוא אותו שוב..