החברה הכי טובה שלי
הכרנו בכיתה ד׳, בטיול פתיחת שנה של הצופים. אני זוכרת שממש התגעגעתי הביתה, ועשינו מסיבת פנסים (היינו אז קטנים ומטומטמים!), והיא ואני לא השתתפנו אז ביקשתי ממנה להיות ליד עם השק שינה שלי, והיא הסכימה. היא אמרה שקוראים לה זיו.
למחרת בבוקר הלכנו אחת ליד השניה, דיברנו, שיחקנו וצחקנו יחד. היא הזמינה אותי גם ליום ההולדת שלה.
ככה זה נמשך עד כיתה ה׳. היינו חברות ממש טובות, למרות שלא אהבו את אותם הדברים. היא אהבה רוק ישראלי, אני אהבתי מוסיקת פופ שמחה. היא אהבה מיתולוגיה, ואני אהבתי פנטזיה.
אני זוכרת שתמיד התגאינו בקטע הזה של החברות שלנו, שבחיים שלנו לא רבנו אחת עם השנייה.
טוב, זה לפחות היה ככה עד כיתה ו׳.
אני לא ממש זוכרת מה קרה. היא פשוט התחילה לעצבן אותי ואני התחלתי לעצבן אותה, אז רבנו, השלמנו, ושוב רבנו ושוב השלמנו. זה היה כמו.. גלגל כזה.
ואז- בסוף השנה- הגיע השיא.
קרה משהו– טוב, זה די פרטי ואני מעדיפה לא לכתוב את זה כאן >< אבל היא כל כך התרגזה עליי ואמרתי לה שזה לא כל כך רציני. ובתגובה היא אמרה: ״לא כל כך רציני, אורי?! אני מחזיקה בגלל זה חבל בלוקר כדי שאני אוכל לתלות את עצמי..״
זה ממש לא היה הצדקה. רבנו בגלל בן. בן מטומטם אחד. שאפיל לא גר בארץ כרגע.. היא לוקחת דברים קשה, זיו.
היא עברה לחטיבת ביניים באזור אחר, לכיתת מופ״ת (כיתה כזו של גאונים). ואני עברתי ללמוד בבית הספר המקומי, חקלאי.
היא וכמה חברות שלי שלמדו במופ״ת תמיד צחקו עליי שאני אהיה טיפשה ושלא ייצא ממני כלום. זה די העליב אותי, כי פעם חקלאי היה בית ספר גרוע, אבל קנו אותו והוא השתפר מאוד.
לפני בערך 5 חודשים דיברנו על מה שקרה, והיא הסכימה שהיא ממש הגזימה. אז נפגשנו בפארק.
ולא ראיתי אותה מאז.
תגובות (0)