החיים הם כמו מחק

בואו ונגיד שאנחנו חברים. חברים ממש טובים.
צחקנו בייחד, בכינו בייחד, הלכנו בייחד. ככה הינו עושים.
אבל… בשלב מסוים… אנחנו מתחילים להתרחק…
מצאת לך חיים חדשים, וכך גם אני. מצאת לך חבר'ה חדשים, כך גם אני.
עוד לפני שנפרדנו, הבטחנו זה לזה שנישאר חברים, ושעדיין ניפגש אי-שם בעתיד.
ניפגש בייחד באיזה מקום נחמד, נספר על החיים החדשים, על האישה והילדים, על העבודה. וכמובן נדבר על החיים שלנו עוד כשהיינו נערים. והינו בטוחים שניפגש הרבה כמו שאנחנו נפגשים עכשיו.
אבל עבר זמן מה… ומצאתי לי חברה, גדלתי, מצאתי עבודה, אישה, בית, חברים חדשים, ילדים.
יום אחד… נזכרתי בך. החבר הכי טוב שלי. וכמובן זכרתי את הבטחתנו, שנישאר חברים, ושניפגש אי-שם בעתיד, ניפגש איפה שהו, ונדבר על החיים.
אני רצתי למחשב שלי, וחיפשתי אותך בסקייפ, בפייסבוק, בטוויטר, אפילו במשחקים ששיחקנו פעם.
אחרי עבודה קשה, מצאתי אותך ויצרתי איתך קשר.
נפגשנו, כמו שרצינו.
אבל אז, שמנו לב למשהו…
תסתכל עליינו… אנחנו כבר מבוגרים, עם אחריות, וחיים משלנו. זה כבר לא בצפר, שאנחנו יכולים להיפגש מתי שבא לנו ולדבר. לא. זה פשוט לא אפשרי…
זה היה ברור שלא נוכל לחזור לחיים האלה…
אולי… אולי אנחנו כבר לא חברים? אולי אנחנו… ידידים?
כי חברים נפגשים רוב הזמן, ועושים חיים כאילו אין מחר… אבל אנחנו לא כאלה… יש לנו חיים משלנו…
זה לא שאנחנו לא רוצים להיות חברים… פשוט אנחנו לא יכולים…
אנחנו לא יכולים לחזור להיות חברים שוב… אבל אנחנו יכולים להיות ידידים…

החיים הם כמו מחק.
בהתחלה יש לכם מחק חדש, לבן, ושלם.
וכול הזמן הוא בגוש אחד.
יום אחד, המחק נשבר, והוא התחלק לשני חלקים.
עם הזמן, התחלתם למחוק כול פעם עם חלק אחר מהמחק.
באחד מן הימים, החלטתם שאתם רוצים לחבר מחדש את המחק.
אבל אין לכם את האפשרות…
כי שתי הקצוות השבורות, הן כבר עגולות ולא תואמות זו לזו…
אולי אתם לא יכול לחבר את המחק בחזרה.
אבל אתם יכולים להשאיר את שני החלקים בייחד.
זה ליד זה.
ולחשוב שזה מחק אחד שלם.
כמו שהיה מקודם