הרוח

Carmel Levy 21/04/2022 336 צפיות אין תגובות

ערב שישי, אזניי מצלצלות בדממה המשתררת בחדרי. אני מרים את ראשי, לראות אם אולי משהו ישיב את מבטי מהתהום. כדור טניס משך אותי להרימו, יושב על רצפת העץ בסבלנות. המיטה ניסתה לפתות אותי להניח עליה את מחשבותי הכבדות. הבקבוק הכחול קרא לשפתיי היבשות, ללגום מים חיים.

אז ראשי הסתובב לבסוף אל הרהיט העטוף בשמיכה מולו אני יושב. רוחבו כגובהי כשרק הכרנו, גובהו גדול במעט מהרצוי – לא מספיק בכדי לדחוף אותי לעשות שינוי, אולם מספיק כדי לאלץ את גבי להתיישר, את כתפיי לעלות לאזניי, את שורשי כפות ידי להתעקל מעלה.

אני נאנח. זה בלתי נמנע.

אני מתרומם ומסיר מעליו את השמיכה, מטיל אותה על מיטתי ושב ומתיישב מול שיניו הלבנות. דגדוג חולף באצבעותיי כשהשיניים קוראות להן בדממה מחרישת אזניים. אני לא רוצה להיכנע – זה הרגל מגונה שעלי להתגבר עליו.

לא לעשות מה שאתה רוצה – הלא זו המשמעות של ההתבגרות?

ובכל זאת, אני מחבר את השנאי לחשמל, ומדליק את הסוהר שלי. ועוד לא עלה המשך במחשבתי – וכבר אצבעותיי ריקדו על השיניים הלבנות באקורד שמח שגלש למנגינה נוגה.

אצבעותיי רצות בחדווה, מדלגות בין רגשות, קוראות את ליבי מהחוץ פנימה. ואני מופתע לגלות, שהניגון העולה מספר על סוף טוב, על ערב שקט, על הטל הרטוב..

אני עוצם את עיניי, ראשי נע לצלילי המנגינה שנבראת מתוך אצבעות ארוכות, שקיבלו רצון משל עצמן – ולא בפעם הראשונה. אני מתרכז בנשימתי, פולט אנחה, ונותן להן לעשות בי כרצונן.

אקורד מינורי נוגה, יורד מחמישית לראשונה, ויורד שוב – אך הפעם מסיים בשביעית השמחה, ומוסיף ועולה מחמישית לשישית, ויורד לאיטו, כאילו מהסס להיפרד. ולפתע אני נזכר –

בימים טרופים, בלילות סחופים, לב מבולבל מנסה לדבר. רציתי לומר לך, רציתי שתדעי..אך כיצד אדע את המילים, שלא נאמרו לי מעולם? בודד מאז ומעולם – מתמיד ולעד.

וכמו בכל פעם שלא ידעתי את המילים –

אצבעותי ברחו אל הקלידים.

מפלט מעולם קר, ולעתים מבית מנוכר. חדר הבריחה של מי שאין לו לאן ללכת. ואת, בתושייה, פיצחת חידה אחר חידה. לא נבהלת משדים רועמים, מאקורדים קשים, מקלידים מייבבים.

יכולנו להמשיך כך לעד..לחבור בלי להיפגש, להבין מבלי להסביר, להיחשף מבלי שיהיה לנו קר,

לאהוב מבלי להיפגע.

אך האמת סופה להתגלות, ואנו לא היינו מוכנים. את פגעת בי, ואני בך. והזמן והמרחק הפרידו בינינו.

עד היום בו שוב נפגשנו במקרה, ברגע הכי לא צפוי – כמו תמיד. חיבקנו קצרות, מילים חטופות, זיכרון שנקטף עם הרוח, הלוחשת לנו להמשיך;

כי הסיפור שלנו לא נמצא בעבר,

כי אם בעתיד.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך