שוטרים וגנבים

ג'קי, ליאון, יוכי, סוזי ואני היינו חבורה מאותה שכונה כמעט בני אותו גיל. נהגנו להיפגש בשעות אחר הצהריים ברחבה שמאחורי גן נורית. לפעמים שיחקנו תופסת או מחבואים, שוטרים וגנבים, חמש אבנים וחמור חדש. לפעמים בנינו מחנה וגררנו את כל האשפה שהתגלגלה בשכונה אל מתחת לשיכון, סידרנו מקומות ישיבה ורביצה, ריפדנו עמדות למארבים וחיכינו לקורבנות המעקב שלנו. פעם הייתה זאת כרמלה מהמכולת או מוסה רכז המועדונית של השכונה. לעיתים היינו בוחרים במתפלל אקראי מבית הכנסת של דוסה ואוספים עליו מידע, בונים לו פרופיל ומתכננים מבצע חטיפה או שחרור תלוי באיזה צד היינו במשחק, הטובים או הרעים. כשעייפנו נשכבנו על הארץ וחיפשנו צורות מעניינות בעננים תוך לעיסת חרציות, חמצוצים ועשבים נוספים. כשהחשכה ירדה על השכונה או כשאחת האימהות קראה לבנה או לבתה שישובו הביתה התפזרנו לבתינו עמוסי חוויות ורעיונות למפגש הבא.
אחר צהרים אחד מותשים מחום הקיץ ישבנו, כל החבורה, על הקרקע וזרקנו לרווח שבינינו חלומות. כמו תמיד, ערמנו את כפות הידיים שלנו במרכז זו על גבי זו ונשבענו שלא מספרים לאף אחד את מה שנחווה יחדיו באותו מפגש. למפגש הזה הוספנו התחייבות, מי שיפר את השבועה חלומותיו לא ימומשו לעולם! וכמובן שיוחרם על ידינו גם ממשחקים אחרים. היינו חבורה מגובשת וידענו שאין צורך בשבועות וחרמות אבל זה היה חלק מההווי שלנו.
איזה חלומות יש כבר לילדים בגילנו?
שההורים יסכימו לכלב, להיות שוטר, כבאי, טייס או להצטרף לקרקס נודד. וגם להתנשק, להתאהב ושהמשיח יגיע ושסבא יחזור משם. היו שחלמו שיקנו להם אופניים, כדורגל ונעלי פקקים. והיו שפנטזו על נעלי עקב לק שחורות, שחור בעיניים ורוז' בזה כמו כרמלה מהמכולת. היו חלומות על כריך לבית הספר בלחמנייה טרייה ושלא מתפרקת, שהאח הבוגר ייקח אתו למסע מרתק, שהאחות תרשה ללבוש את החולצה היפה שקנתה, להגיע לקצה של העולם ולהציץ למטה. למצוא את שדה פרח לב הזהב בשביל מנשה השמן ואתי המשוגעת. שמשה השכן לא ירביץ לרינה אשתו ושיהיה להם כבר ילד אמתי משלהם. ללכת עם אבא לעבודה, ללמוד לשחות, שאימא תחבק יותר, שלא יהיו שיעורים, שנדע לקרוא ולכתוב בלי שגיאות. להיות בשורה ראשונה באמצע בריקוד של טקס בית הספר ובחמישייה הפותחת במשחק הכדורסל. לא לפחד בחושך, שאבא ירוויח יותר, שסבתא לא תהיה עצובה, שיהיו לי חברים טובים כמוכם תמיד, שלא יבקשו ממני להוריד את הזבל ולהיות שחקנית מפורסמת.
המון "אמן" נאמרו באותו אחר צהרים אבל גם הערות כמו: "זה בלתי אפשרי", "זה לא יקרה", "זה קשה", "אין דבר כזה", שנאמרו בזהירות כדי לא להיחשד קטני אמונה או מזלזלים בכוחם של החלומות.
אני לא זוכרת של מי היה הרעיון למשחק. את החוקים המצאנו יחד תוך כדי המשחק ואפילו שינינו אותם כשלא באו לנו בטוב. בכל סבב אפשר היה לזרוק חלום אחד בלבד. כל אחד בתורו חייב לשתף בחלום, אם אין לו שימציא! מי שהתבלבל או לא שמר על החוקים החזרנו לו את החלומות שזרק ודילגנו עליו תור. מעין שיעור ותרגול באיפוק ושמירה על חוק וסדר. ממש כמו משטרת החלומות.
בתחילה חששנו לחשוף את עצמינו דרך החלומות, התחלנו במילה או שתיים. בוחנים את פני החברים, מתכווצים מפחד ומבושה. חוששים מתגובה בולמת, מלעג לכמוס.
אסור לצחוק על מי שזורק את החלום גם אם זה מצחיק אותנו, הוספנו לחוקים ולמרות זאת הפקנו נחירות וקולות נוספים, במטרה לבלום את הצחוק שדגדג בבטן ועלה במעלה הגרון. אם מישהו זרק חלום דומה לשלנו היה עלינו לומר "צ'יפס עליך" לדייק את החלום שלנו והתור עבר לשחקן הבא.
תוך כדי זריקת החלומות נוספו או בוטלו חוקים וכללים. שיפרנו את מיומנות ההבעה שלנו, דייקנו ומיקדנו את התיאורים. תיאורי החלומות הפכו ארוכים ומפורטים יותר ויותר. התחוללה מעין תחרות סמויה, למי יש חלום "שווה" יותר. מדי פעם עצרנו חבר או דילגנו עליו כי לא שמר על הכללים. לעיתים חקרנו ושאלנו חבר בכדי לקבל עוד פרטים על החלום שלו. החמאנו אחד לשני על חלומות שווים במיוחד.
פתאום היה דחוף לנו לשחרר את החלומות הכמוסים שלנו, חיכינו בחוסר סבלנות לתורנו ודיברנו את החלומות בהתלהבות. ערמת החלומות הלכה וגבהה. לאט, לאט גם שפת הגוף שלנו השתנתה. הרגשנו יותר נינוחים ומשוחררים, הסתכלנו זה בעיניו של זו, משכיבה על הגב עברנו לישיבה והמתלהבים עברו מדי פעם לעמידה. הוספנו תנועות ידיים לדיבור והרגשנו שגם הגוף החל לדבר את החלומות שלנו. הבעת הפנים שלנו לבשה גוונים של התלהבות והתרגשות והבושה חזרה לפינה צדדית ואפלה במקום שיאה לה. הרשינו לעצמנו לחייך תוך כדי חשיפה ולהשמיע קולות צחוק משוחררים. אפילו התחבקנו באחווה.
אספתי לי מהרווח שהלך והצטמצם בינינו חלומות של אחרים ואימצתי אותם כאילו היו שלי. לא סיפרתי להם מה לקחתי מהמעגל הזה.
חזרתי הביתה באותו ערב מרוצה. אימא חדרה במבטה לתוכי מנסה לפתור את תעלומת אושרי הבלתי מוסבר. חיבקתי אותה, נשקתי ללחיה ואמרתי בלחש או אולי בלב "אני אוהבת אותך". אימא חיבקה אותי בחזרה, וכששחררה אותי הבחנתי שהיא מנגבת את הלחי המנושקת. "את בסדר?" בדקה בזהירות. הייתי מאוד בסדר. ובכל זאת לא היה לי כוח לקפוץ מרב אושר, אמנם הרגשתי שאני קלילה ומרחפת אבל בה בעת היה לי גם כבד מהחלומות ש"סחבתי" מהחברים שלי.
מעולם לא שיחקנו שוב במשחק הזה. גם לא הזכרנו אותו, לא בינינו ולא עם אחרים שלא היו שותפים לו. אפילו לאימא לא סיפרתי מה היה שם אבל החלומות שלהם הלכו איתי במהלך חיי לכל מקום ואת חלקם מימשתי למענם ולמען עצמי. את שרותי הצבאי עשיתי כחיילת משטרה ובכך הגשמתי את חלומו של ליאון. אני מסיימת השנה את לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה כפי שחלמה יוכי והורי גאים בי. בכל פעם שאני מקלידה דוחות ועבודות והתיקון האוטומטי מסמן לי את המילים השגויות אני מחייכת לעצמי, עוד חלום שהתגשם.
לפני שבועיים, כשג'קי וחבריו מבית הספר למשחק הקימו קרקס רחוב, הבנתי שלא הייתי הגנבת היחידה. קצת כעסתי עליו אבל גם הייתה לי הקלה בלב, הוא הגשים את החלום שלי!