עיניים להם ולא יראו

30/01/2023 236 צפיות אין תגובות

פה-להם ולא ידברו; עינים להם, ולא יראו:
אזנים להם ולא ישמעו;(תהילים קט"ו)

חלק ידעו ולא דיברו. אחרים סרבו לראות או לשמוע, עד שהגיע המשבר.
משברים כלכליים ניתן למנוע – אך מנהיגים ואזרחים מהשורה נוטים להתעלם מהסכנה.
פחד להתעמת עם המציאות? תקווה שאיכשהו יהיה בסדר? קנאות דתית? רדיפת בצע? אגו? תאוות שלטון? החשש להודות בטעות?
מדוע עודדה ממשלת אלבניה את תרמית הפירמידה? איך התדרדרה מדינת ונצואלה מעושר לעוני?

פרולוג : ישראל שנת 2036
פרק א ונצואלה
פרק ב : אלבניה 1997 -1990
מאת שי אלרם

פרולוג : ישראל שנת 2036

במונית שהתקרבה אלי ביציאה מנמל התעופה ע"ש הרב קנייבסקי, בסמוך לעיר לוד, ישב ליד ההגה צעיר חרדי בחליפה. הופתעתי. כבר שנים רכבים ציבוריים בעולם פועלים ללא נהג, מערכות הנהיגה האוטונומית בטוחות לחלוטין וזולות.
למה צריך נהג? שאלתי. הממשלה שלנו החליטה להשאיר את הנהגים. בגלל שיש הרבה נהגי מוניות חרדים – לא רוצים שהם יהיו מובטלים, ענה. למעשה הוא לא דיבר אלי ישירות, מכשיר תרגום הדיבור האוטומטי תרגם את תשובתו, הבחור ששמו נחמן לא דיבר אנגלית.
במהלך הנסיעה האיטית לירושלים שמתי לב לנערה לבדה במונית אוטונומית. נחמן הנהג הסביר לי שנוסעות בודדות מקבלות מונית ללא נהג, יש איסור הלכתי לשהיה של גבר ואישה לא נשואים ביחד. קוראים לזה "ייחוד". המכשיר לא תרגם את המילה, אין מקבילה למילה ייחוד בהקשר זה באנגלית.
בניגוד לארה"ב ואירופה, בישראל אין עדיין בקרת תנועה ממוחשבת, והיה מוזר להמתין לאור הירוק ברמזור, בעוד שלא הגיעו כלל רכבים מהכיוונים האחרים.
אתה יודע, באוטו שלי בבוסטון יש מערכת נהיגה אוטונומית מחברה אמריקאית שהחלה דרכה בירושלים, אמרתי.
כן, אני מכיר את החברה, בבניין שהיא הייתה יש עכשיו ישיבה, קשה להתקבל אליה, אח שלי לומד שם, הוא אמר בגאווה.
ואיך זה שאתה לא בישיבה? שאלתי. תראה, ענה נחמן, גם אם אתה יהודי מאמין, לא תמיד יש לך עניין לחפור יום שלם בשאלה מה צריך לעשות עם אפר הקורבן שנותר על המזבח, בבית המקדש, ביום שבת. הסתובבתי ברחובות תקופה ובסוף מצאתי עבודה.
על מכשיר התרגום יש מדבקת "כשר". אפליקצית התרגום זמינה חינם למשתמשים בכל העולם, אך כאן מותקן פילטר תוכנה המונע תרגום מילים שהרבנים אוסרים. החברה המפיצה שייכת לחתנו של הרב הראשי וגובה תשלום מהמשתמשים. תוכנת התרגום עובדת לאט כמו כל רשת האינטרנט. הפילטר הדתי מעכב את זרימת המידע.
על הקבלה, בנוסף לחשבון הנסיעה, הופיע סכום נוסף. הוסבר לי שזאת תרומת חובה לעמותה למען קוראי משניות.
דלפק הקבלה במלון מחולק לשניים, תור לגברים ותור נפרד לנשים.
הצעיר החייכני שקיבל את פני השתמש במכשיר תרגום זהה לזה שבמונית, זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בפקידי קבלה המבינים אך ורק את שפת המקום. בבוסטון ישנה קהילה גדולה של מהגרים מישראל שהגיעו בשנים האחרונות, האנגלית של הרוב מצויינת, חלק גדול מהם רופאים, מהנדסים ומומחים לבינה מלאכותית.
לפי הערכות שונות, האוכלוסיה הישראלית-אמריקאית מונה כיום למעלה מ-900,000 אנשים. בינואר 2034 העניק נשיא ארה"ב מדליה לנציגת קהילת המהגרים הישראלית, כהוקרה על תרומתם למדע ולכלכלה. עיתונאים טענו שהוא עשה זאת כדי להבליט את הצלחת מדיניות ה'הגירה סלקטיבית' שהנהיג. הדוד סאם מאפשר רק לצעירים מוכשרים להגיע אליו, לא עוד כניסה של שיפוצניקים ונהגי מוניות.
תנועת ההגירה לארה"ב וממנה לישראל היא דו-סטרית, לישראל מגיעות משפחות עולים אמריקאים חרדים, ומנגד צעירים משכילים ישראלים עוברים לארה"ב.
ישראל 2036 עניה, מוזנחת, מוכת טרור, שחיתות, פשיעה, ומפגרת מבחינה טכנולוגית. מרכזי פיתוח נסגרו. מהנדסים בגיל ארבעים פלוס שעסקו בתכנון שבבים – הפכו לפועלים במוסכים לרכבים חשמליים. תעשיית הנשק עדיין מוכרת טנקים מהדור הקודם למדינות אפריקה הנלחמות זו בזו, אולם אין פיתוחים מקוריים כבעבר. הצבא חלש ורק הנשק הגרעיני עדיין מרתיע את המדינות סביב. עם עלית שלטון הקיצונים הדתיים – היו שניבאו מלחמת אזרחים – זה לא קרה, הצעירים המשכילים פשוט קמו ועזבו, נטשו ללא קרב. בעבר השלימו עם המיסוי הגבוה, פקקי תנועה אינסופיים ושירות מילואים תכוף. מה שהכריע את הכף – הם כבר לא הרגישו שזאת המדינה שעבורה הוריהם נלחמו. תוך שנים ספורות אומה שהתהדרה בכינוי "אומת הסטרט-אפ", הפכה למדינה נחשלת.
במהלך הביקור בירושלים ישבתי במרפסת בית קפה המצוי בגבעה שמעל גיא בן הינום, אתר עם עבר היסטורי עשיר. אמרתי בקול חרישי למשקפי המציאות רבודה שלי להציג את המקום בתקופות שונות. כאשר הגענו לשנת 1483 לפני הספירה המכשיר הציג אזהרת צפיה "תוכן קשה". אישרתי בניע ראש להמשיך. קהל רב התאסף סביב אדם עם עולל חמוד צמוד לחזהו, לתינוק היה חיוך ושיער ערמוני שהזכירו לי את הבן שלי. לידם על בימת אבנים בערו עצים. הקהל הריע לאיש. האב, כך התברר מהסבר הקריין, עומד להשליך לאש את בנו, קורבן לאל ששמו "מולך". ההמון תופף בהתלהבות על תופים עשויים חרס ועור כבש, מרעיש ככל יכולתו כדי שהאב לא ישמע את זעקות בנו. עצור! הוריתי למשקפיים והסרתי אותם בבהלה. כאילו קרא את מחשבותי, המלצר שעבר במקום זרק לי "אל תתעלם אף פעם מאזהרות צפיה". יותר מאי פעם ויותר מכל ספר היסטוריה, האפיזודה הזאת הבהירה לי כמה רחוק עמים יכולים להגיע כתוצאה מקנאות דתית.

==============================

ונצואלה

לוונצואלה יש את הכמות הגדולה ביותר של עתודות נפט בעולם, עם 297 מיליארד חביות במעמקי האדמה.
על פי דו"ח שהפיק האו"ם לבקשת הממשל, נכון לתחילת שנת 2020, בערך שליש מהתושבים מצויים במצב של חוסר ביטחון תזונתי. עוד קובע הדו"ח כי רוב משקי הבית צמצמו את כמויות הבשר בארוחות. בני משפחה של שליש ממשקי הבית הסכימו לעבוד תמורת מצרכי מזון במקום כסף, ורבע ממשקי הבית נאלצו למכור נכסים משפחתיים כדי לשלם עבור אוכל. ונצואלה מדורגת במקום ה-120 בעולם במדד הפיתוח האנושי, נמוך מלבנון וירדן.
איך קרה שבשנת 2018 הפכה ונצואלה למדינה ענייה, בה תינוקות סובלים מתת תזונה וחלקם אף מתים מרעב, וכחמישה מיליון מאזרחי המדינה עזבו אותה?
לא תמיד זה היה כך.
ב-15 באפריל 1914, התגלה שדה הנפט הראשון בעל החשיבות בוונצואלה, התגלית הגדולה הזו הביאה לגל גדול של חברות נפט זרות שהגיעו בניסיון להשיג דריסת רגל בשוק המתפתח. מ-1914 עד 1917, התגלו עוד כמה שדות נפט ברחבי הארץ, כולל שדה החוף של בוליבר;
החל משנת 1929, ההתפתחות הדרמטית של תעשיית הנפט של ונצואלה הפכה אותה לגורם חשוב בכלכלה העולמית. במקביל הייצור החקלאי החל לרדת באופן דרמטי. עלייה פתאומית זו של תשומת הלב לנפט והזנחה של המגזר החקלאי גרמו לכלכלת ונצואלה להיות תלויה לחלוטין בנפט. ההכנסה מיצוא גרמה להתחזקות המטבע אשר בתורה פגעה ביצוא תוצרת מגזרים אחרים.
החקלאות היוותה כשליש מהייצור הכלכלי בשנות ה-20, אך בשנות ה-50 הצטמצם חלק זה באופן דרמטי לעשירית. הגידול הפתאומי בהפקת נפט הגביל את היכולת הכוללת של ונצואלה ליצור ולתחזק תעשיות אחרות.
כמו ספינה הנעה מעלה מטה עם הגלים באוקיינוס הסוער – כך במשך השנים כלכלת ונצואלה צמחה או דעכה בהתאם למחיר הנפט בעולם.
בתחילת מלחמת העולם השניה ונצואלה בחרה להיות ניטרלית, אם כי מכרה נפט לבעלות הברית. לאחר שגרמניה הטביעה מיכלית נפט ונצואלה עברה לתמיכה בבעלות הברית והתקרבות לארה"ב, ואף הייתה בין מייסדי ארגון האו"ם לאחר המלחמה .
הביקוש לנפט המשיך לעלות. בשנת 1944, ממשלת ונצואלה העניקה זיכיונות חדשים שעודדו גילוי של שדות נפט נוספים. הדבר יוחס בעיקר לעלייה בביקוש לנפט שנגרם כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. עד שנת 1945 ייצאה ונצואלה קרוב למיליון חביות.
הודות לנפט ונצואלה היתה עצמאית יותר ממדינות אחרות באמריקה הלטינית, חזקה יותר – ועשירה הרבה יותר. בשנות ה-50 של המאה ה-20 המשטר הדיקטטורי שהיה בה נפל, והיא הפכה מדינה דמוקרטית, מפותחת ומבוססת.
בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת מדינות המפרץ הציפו את השווקים בנפט זול וגרמו להיחלשות כלכלת ונצואלה. בתגובה למחיר הנמוך הוקם ארגון אופ"ק ב-14 בספטמבר 1960 בוועידה בבגדאד על ידי ערב הסעודית, איראן, עיראק, כווית וונצואלה, במטרה להוות קרטל שמטרתו להסכים על כמות הנפט אותה המדינות החברות בארגון מייצאות ועל מחירו.
בשנות השבעים ונצואלה נקטה כמה צעדים בכיוון של הלאמת תעשיית הנפט שלה. באוגוסט 1971, התקבל חוק שהלאים את תעשיית הגז הטבעי במדינה. כמו כן בשנת 1971 התקבל חוק אשר קבע כי כל הנכסים, המפעל והציוד השייכים לזכיינים בתוך אזורי הזיכיון או מחוצה להם יעברו לאומה ללא פיצוי עם פקיעת הזיכיון. התנועה לעבר ההלאמה התחזקה במסגרת צו 832. צו 832 קבע כי כל תוכניות החיפוש, ההפקה, הזיקוק והמכירות של חברות הנפט צריכות להיות מאושרות מראש על ידי משרד המכרות ופחמימנים בראשות שר האוצר. ההלאמה הובילה לכך שכלכלת ונצואלה הגיעה לצמיחה ממוצעת של 5% בין השנים 1970 ל-1973. אך אין ארוחות חינם, לתלות בנפט והלאמה יש מחיר – ממשלות רבות תלויות במיסוי התושבים, כאשר ההכנסה ברובה אינה ממיסוי, קל יותר לשלטון להפוך לדיקטטורי ועריץ.
עד מלחמת יום הכיפורים היה אופ"ק ארגון חסר השפעה ממשית. במלחמת יום הכיפורים הכריזו המדינות הערביות (הן הרוב באופ"ק) על חרם נפט על ישראל וארה"ב, מה שגרם לעלייה דרמטית במחירו. אופ"ק שמר על כוחו הרב עד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים כאשר הוא מעלה ומוריד את מחירי הנפט כרצון החברות בו. מחירה של חבית נפט עלה ממחיר של 3 דולר, ערב המלחמה, בשנת 1973, ל-30 דולר בשנת 1980. עם זאת, חברות אופ"ק הפרו את מכסות הייצור, ומחירי הנפט ירדו שוב באופן דרסטי בשנות ה-80, מה שדחף את ונצואלה עמוק לחובות.
הוגו צ'אבס נבחר לנשיאות ב-6 בדצמבר 1998, ונכנס לתפקיד ב-2 בפברואר 1999.
לאחר בחירתו לנשיאות ונצואלה פעל הוגו צ'אבס לחיזוק הקשרים בין המדינות החברות באופ"ק ולאכיפה מחדש של מכסות הייצור. כחלק מקמפיין זה נסע הוגו צ'אבס בשנת 2000 לבקר בכל המדינות החברות בארגון, בתוך כך היה לנשיא היחידי שנבחר דמוקרטית וביקר את סדאם חוסיין מאז מלחמת המפרץ. התחזקות הקשרים בארגון והאכיפה המחודשת של מכסות ייצור הנפט היו בין הגורמים המשמעותיים לעליית המחירים הקבועה שנמשכה עד לשנת 2008 (לאחר שפל במחירים של שנות התשעים).
במצע שפרסם לקראת הבחירות, קרא צ'אבס למלחמה בעוני ובשחיתות וחלוקה הוגנת של ההון וההכנסות מאוצרות הטבע של המדינה (בעיקר נפט). כאשר אויביו העיקריים היו האליטות שנתפסו כאחראים לבעיות השחיתות, הכלכלה והפוליטיקה. הוא זכה לתמיכה רחבה בעיקר בקרב בני המעמדות הנמוכים. עם עלייתו לשלטון החל בפרויקטים חברתיים רדיקלים לחלוקת ההון והכוח מחדש. הוא היה עוין את ארצות הברית, וקיים קשרים הדוקים עם מדינות ציר הרשע – קובה, איראן וקוריאה הצפונית. על אף המדיניות האמורה להטיב עם העם, בשנים הראשונות שלאחר בחירתו היה זינוק חסר תקדים בממדי העוני, למרות העובדה שהכנסות המדינה מנפט גדלו פי ארבעה, בעקבות עליית מחירי הנפט בעולם.
עתידה הכלכלי והפוליטי של ונצואלה הוכרע ב-2002, אז קרה משהו גורלי – ניסיון להפיכה צבאית נוספת.
2002 צ'אבס הצליח לשרוד את ההפיכה, אבל היא כנראה שינתה אותו לנצח. הוא ותומכיו האשימו את ארצות הברית וה-CIA שמעולם לא הסתירו את עוינותם לנשיא, כי עמדו מאחורי ההפיכה. צ'אבס אף אמר בריאיון לרשת אל ג'זירה שהמוסד הישראלי עמד גם הוא מאחורי ההפיכה. ארצות הברית הכחישה טענות אלה.
הוא גם האשים בה את הימין והמגזר הפרטי, ופתח במלחמה נגדם. הוא יכול היה לעשות את זה כי ממש באותה תקופה המזל שיחק לו – מחירי הנפט חזרו לעלות. אבל ממש לעלות. מ-20 דולר לחבית ב-2002 ליותר מ-120 דולר ב-2008. זו העלייה הכי ארוכה במחירי הנפט אי פעם, עלייה של 600%. והחל מהרגע הזה מתחיל עידן צ'אבס הדיקטטור שאנחנו מכירים.

בתחום החוק והמשפט:
במהלך כהונתו כנשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס נקט במספר פעולות שספגו ביקורת על ערעור עצמאותה של מערכת המשפט.
בשנת 2004 העבירו צ'אבס ותומכיו באסיפה הלאומית חוק שאפשר לממשלה למנות ולהדיח שופטים כרצונם. הדבר הוביל לפיטורי עשרות שופטים שהוגדרו כביקורתיים, ומינוי שופטים נאמנים לממשלה.
ב-2010 העבירו צ'אבס ותומכיו באסיפה הלאומית חוק שאפשר לממשלה להדיח שופטים מ"סיבות מנהליות", שנתפס כדרך להדיח שופטים שאינם נאמנים לממשלה.
בשנת 2010 העבירו צ'אבס ותומכיו באסיפה הלאומית חוק נוסף שהרחיב את כוחה של הממשלה למנות ולהדיח שופטים, וכן יצר מערכת חדשה לבחירת ומינוי שופטים שנראתה כמוטה ופוליטית.
פעולות אלו הובילו לפגיעה נרחבת באמון ובעצמאות הרשות השופטת ושלטון החוק בוונצואלה, שכן הרשות השופטת לא נתפסה כזרוע ממשלתית עצמאית והשופטים נתפסו כממונים על בסיס נאמנותם הפוליטית לממשלה.
ממשלת צ'אבס זכתה לביקורת על דיכוי האופוזיציה הפוליטית, הגבלת חופש העיתונות וכליאת יריבים פוליטיים. ממשלתו השתמשה במערכת המשפט כדי להשתיק קולות ביקורתיים, עצרה והאשימה באופן שרירותי מנהיגי אופוזיציה ועיתונאים בפשעים מפוברקים, והטרידה והפחידה כלי תקשורת ביקורתיים.
ראוי לציין שממשלתו של צ'אבס טענה שפעולות אלו נחוצות לרפורמה במערכת המשפט ולהרחקת שופטים מושחתים ובלתי יעילים, אך במערב ראו בהן דרך להציף את מערכת המשפט בנאמני הממשלה ולהשתיק את מבקרי הממשלה.
בתחום הכלכלה:
במהלך כהונתו כנשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס יישם מספר מדיניות כלכלית שספגה ביקורת על כך שהיא תרמה לבעיות הכלכליות של המדינה. חלק מהטעויות הללו כוללות:
בקרת מחירים: צ'אבס הטמיע בקרת מחירים קפדנית על מגוון רחב של סחורות ושירותים, מה שהוביל למחסור במוצרים בסיסיים (קצת קשה להכריח אנשי עסקים לייצר ולמכור בהפסד..), תורים ארוכים בחנויות ושוק שחור של סחורות.
הלאמה: ממשלתו של צ'אבס הלאימה מספר תעשיות מפתח, כולל נפט, טלקומוניקציה, חשמל ופלדה. הדבר הוביל לירידה בייצור וביעילות, כמו גם להפחתה בהשקעות זרות (מי רוצה להשקיע במדינה העלולה לקחת ממך את המפעל שלך?). נכון לשנת 2022 במדד החופש הכלכלי במקום ה-176, מקום אחד בלבד לפני אחרון, מקדימה רק את צפון קוריאה.
בקרת מטבעות: צ'אבס יישם בקרת מטבעות קפדנית כדי לנסות לבלום בריחת הון ולמנוע אינפלציה. עם זאת, בקרות אלו יצרו מחסור בדולרים, מה שהקשה על עסקים לייבא סחורות ולשלם את חובותיהם. ערך המטבע המקומי נשחק עד כדי כך שתמונות שהופצו ברשתות החברתיות הראו אזרחים משתמשים בשטרות של 2 בוליבר כמפיות בדוכן למכירת אמפנדס.
שחיתות: שלטון ריכוזי המחזיק במרבית מקורות הייצור והתעסוקה – משחית! מקורבים ממונים למנהלים ללא כישורים, ומכרזים מוטים לטובת אנשים הקשורים לשלטון. במדד תפיסת השחיתות נמצאת ונצואלה במקום 177, אחריה רק סומליה סוריה וסודן.
חוסר משמעת פיסקלית: ממשלתו של צ'אבס הוציאה כספים רבים על תוכניות חברתיות ותמיכות, מה שהוביל לגירעון פיסקאלי גדול ולחוב ציבורי הולך וגדל (סוציאליזם טוב עד גבול מסויים, אי אפשר שחלק משמעותי מהעם יתפרנס מקצבאות, גם למדינה עם אוצרות נפט יש מגבלות).
תלות בהכנסות מנפט: ונצואלה תלויה מאוד בהכנסות מנפט, וכאשר מחירי הנפט ירדו, המדינה נאבקה לשמור על יציבותה הכלכלית.
חוסר גיוון: ממשלתו של צ'אבס הסתמכה במידה רבה על הכנסות מנפט ולא גיוונה את הכלכלה, כאשר מחירי הנפט ירדו, המדינה נאבקה לשמור על יציבותה הכלכלית.
מדיניות זו, יחד עם גורמים גלובליים, תרמו למשבר הכלכלי החמור בוונצואלה, שהוביל להיפר-אינפלציה, מחסור נרחב וירידה ברמת החיים עבור רבים מתושבי ונצואלה.

בתחום: בחופש הפרט והדמוקרטיה:
דיכוי פוליטי: ממשלתו של צ'אבס זכתה לביקורת על דיכוי האופוזיציה הפוליטית, הגבלת חופש העיתונות וכליאת יריבים פוליטיים. ממשלתו השתמשה במערכת המשפט כדי להשתיק קולות ביקורתיים, עצרה והאשימה באופן שרירותי מנהיגי אופוזיציה ועיתונאים בפשעים מפוברקים, והטרידה והפחידה כלי תקשורת ביקורתיים.

הגבלות על חירויות האזרח: ממשלתו של צ'אבס הואשמה בהגבלת חירויות האזרח, כולל חופש הביטוי וחופש ההתכנסות. הממשלה גם איימה למשוך רישיונות מגופי שידור קריטיים, והשתמשה בפעולות רגולטוריות ומשפטיות כדי להשתיק קולות ביקורתיים.

ריכוז הכוח: ממשלתו של צ'אבס הואשמה בריכוז כוח ברשות המבצעת ובערעור עצמאות הרשות השופטת ומוסדות דמוקרטיים אחרים. הממשלה גם השתמשה בשליטתה באסיפה הלאומית כדי להעביר חוקים שהגדילו את כוחה והגבילו את זכויות האזרחים. השליטה המוחלטת ביבוא ואמצעי הייצור איפשרה לממשלה להפסיק את אספקת הנייר לעיתון שביקר את המשטר.

ניצול לרעה של כוח: ממשלתו של צ'אבס הואשמה בשימוש במשאבי ממשל ובמוסדות המדינה למטרות פוליטיות מפלגתיות, וכן בניצול לרעה של כוח המדינה כדי להשתיק יריבים ומבקרים פוליטיים.

צ'אבס מת בשנת 2013, יורשו ותלמידו הרוחני ניקולאס מדורו גרוע ממנו, וחמור מזה – חסר מזל, בשנת 2014 צנח מחיר הנפט.
מדיניות הדיכוי נמשכה, רמת השחיתות עלתה ואנשי ניקולאס מדורו זייפו את תוצאות הבחירות. המערב לא מכיר בו כשליט חוקי והמצב עד כדי כך נואש שאפילו עליית מחיר הנפט כתוצאה מהמלחמה באוקראינה לא עוזרת למדינה הקורסת.

המצב של ונצואלה בכי רע, בעיקר בגלל מדיניות גרועה ואזרחים בורים שמחאו כפיים ובחרו את הפוליטיקאים שדרדרו את איכות חייהם בטווח הארוך. במקרה של שלטון המפר איזונים דמוקרטים זוהי דרך ללא מוצא, לא קל להחליף ממשל שפגע בחופש העיתונות ועצמאות המערכת המשפטית. פופוליזים, ראייה קצרת טווח ורודנות מצד השליטים הביאו את ונצואלה למקום בו היא נמצאת היום. הכתובת הייתה ברורה. המשברים התכופים שהגיעו בשנות השפל היו נורות אזהרה שכל בר דעת היה חייב להתחשב בהם "עיניים להם ולא יראו"..

==============================

אלבניה 1990-1997

כמעט חמישים שנות בידוד ושלטון רודני מרקסיסטי-לניניסטי הסתיימו עבור תושבי אלבניה בשנת 1990 עם התפרקות ברית המועצות. אלבניה הייתה מדינה קומוניסטית רדיקלית. לתושבים תחת השלטון הקומוניסטי לא היה רכוש כלל, הבתים בהם גרו היו שייכים למדינה. למעטים היה סכום כסף משמעותי, ומי שהיה לו הסתיר את זה, שמא יאלץ להחקר ולהסביר מה מקור הכסף. במהלך התקופה יותר מ-100 אלף בני אדם נשלחו למחנות עבודה, עשרות אנשים נכלאו ואלפים רבים מתו או הועלמו על ידי המשטר הקומוניסטי הנוקשה.
לאחר שהפכה למדינה דמוקרטית הונהג במדינה שוק חופשי. עם המעבר לכלכלת שוק חופשי חברות כלכליות הופרטו ואילו הדירות בהן גרו התושבים עברו לבעלותם הפרטית ללא תמורה.
כמו כאב ראש אחרי לילה של שתיה במסיבה סוערת – כך צצו חברות ההשקעה. המערכת הפיננסית הרשמית של אלבניה הייתה בסיסית, היו מעט בנקים פרטיים. שלושת הבנקים הממלכתיים הציעו ריבית אפסית, היו להם תיקים הולכים וגדלים של הלוואות גרועות, מה שגרם לבנק המרכזי של אלבניה להגביל את יכולתם לתת אשראי. מאחר שהבנקים לא הצליחו לספק את הביקוש של המגזר הפרטי לאשראי, צמח שוק אשראי לא רשמי המבוסס על קשרים משפחתיים וממומן בהעברות מזומנים. חברות ההלוואות הבלתי פורמליות נחשבו בתחילה כתורמות תרומה כלכלית חשובה, אולם במקום לתת הלוואות הן השקיעו בעצמן. החברות האלה היו אלה שהפכו למזימות פירמידה.
הראשונות הבטיחו תשואה של 5% בחודש. בהמשך תוכניות חדשות נכנסו לשוק, והציעו תעריפים גבוהים עוד יותר. בתחילת 1996 נוצרו שתי תכניות פירמידה חדשות – שאפרי ופופולי.
שאפרי ופופולי משכו 2 מיליון מפקידים – במדינה עם 3.5 מיליון תושבים!!! הכל תוך כמה חודשים. חברות ההשקעה הרגישו לחצים להתחרות והחלו להציע ריביות גבוהות יותר על פיקדונות. ביולי העלתה קמברי את הריבית החודשית ל-10%. בספטמבר החלה פופולי להציע יותר מ-30% בחודש. בנובמבר הציעה שאפרי להכפיל את כספי המפקידים תוך שלושה חודשים. סוד הגיב בהצעה להכפיל את הריבית תוך חודשיים. במהרה השווי הנקוב של ההתחייבויות של התוכניות הסתכם ב-1.2 מיליארד דולר.
כמובן שלא היה בסיס כלכלי המאפשר לחברות להתקיים כך לאורך זמן.
טירנה היא עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר ברפובליקה האלבנית. תושבי העיר היו הראשונים שקפצו על העגלה. כלכלת שוק לגבי רוב תושבי טירנה הצעירים הייתה לנסוע לחו"ל, לחסוך שם מעט כסף, לחזור הביתה ולהשקיע את הכסף באחת מעשרות חברות ההשקעה. המבוגרים מכרו את הדירות שעברו לבעלותם והשקיעו את הכסף באותם חברות. החשובה בהן היא ופה. תאגיד מעורב מסתורי בהנהלתו של סמל מילואים, שהצליח להשתלט על מספר עצום של נכסים בעיר הבירה טירנה. סמלה של ופה התנוסס בכל אתר ואתר בעיר, על פנסי הרחוב, על חנויות רשת הכל-בו בבעלות החברה, ולבסוף גם באתרי בנייה. ופה הבטיחה להיטיב עם העם, והעם אהב אותה. עד כדי כך הגיעה אהבתו, שאיכרים נסעו מכפריהם העלובים לבירה כדי להפקיד בידי החברה כמה מאות דולרים, שחסך הבן במסיק זיתים ביוון השכנה או כפועל בנין באחת ממדינות המפרץ.
המשקיעים הראשונים מתושבי טירנה שאבו את כל הכנסתם מן הריבית שהרעיפה עליהם ופה, כי בחלקים גדולים של המדינה שררה אבטלה חמורה, והתשתית הממלכתית הוסיפה להתקיים רק הודות לכספי סיוע בינלאומיים, בעיקר מצד האיחוד האירופי. משקי-בית פרטיים התפרנסו אך ורק מן הריבית. מי שחזר לארצו מתקופת עבודה בחו"ל ובידו 1,000 דולר, יכל לפרנס בסכום זה משפחה שלמה, כי הריבית על כספו היא בין 8 ל-25, ולפעמים 30 אחוזים, לחודש! המשקיע קיבל איפה, בממוצע, 150 דולר לחודש, וזה הרבה יותר ממה שאפשר היה להשתכר במקומות העבודה המועטים.

במידה מסויימת החברות היו "הונאת פונזי", כלומר הם שילמו חלק מהריבית מכספי משקיעים חדשים שזרמו. יחד עם זאת הונאות מסוג זה מתקשות לשרוד יותר מחודשים ספורים, ואילו החברות האלבניות הגדולות שילמו ריבית גבוהה מספר שנים. הן מימנו את החלק האחר מהריבית מן הרווחים שמניבות ההשקעות שלהן – כגון עסקי יבוא, תחנות דלק, מפעלי מזון קטנים למילוי עגבניות או חצילים בצנצנות, ובעיקר – נציגויות מסחר לחברות בינלאומיות.

אבל גם זה אינו אלא חלק מן ההסבר, כיוון שריבית גבוהה כל כך אי אפשר לממן מעסקים לגיטימים ומרווחים רגילים, אלא רק מעסקאות מפוקפקות, כגון סחר בנשק ובסמים, הברחת סיגריות או הלבנת כספים. אנשי שירותים חשאיים מארצות חוץ הפועלים באלבניה דיווחו כי כל אחת מן החברות הללו עסקה בכל ארבעת המסלולים הבלתי-חוקיים האלה. עד היום יש באלבניה מחסני ותחמושת אדירים שהוקמו על ידי הממשל הקומוניסטי הפרנואידי, חלק מהנשק והתחמושת נמכר בשוק השחור. לפי השמועות נוהלה אחת או יותר מהחברות על ידי המאפיה הרוסית.

מנהלי פירמידות נראו בקבלות פנים רשמיות, והם רואיינו מדי יום על ידי תחנות הטלוויזיה שבשליטת הממשלה. כסף חדש המשיך לזרום לחברות, חקלאים מכרו משקים ומגדלי בקר מכרו את העדרים.

הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית הזהירו שהמצב לא יכול להמשך כך לעד, וכאשר יתיבש מאגר המצטרפים החדשים הקרנות יקרסו. גם מומחים לפיננסים בחו"ל ניבאו במשך שנים, כי מצב זה הוא זמני והמשבר הגדול בדרך. למרות זאת הממשלה האלבנית המשיכה את פעילותם ואף חלק מחבריה השתתפו בה. ההסבר המפוקפק של הממשלה היה "הבנק המרכזי לא אמור להתערב בפעילותם של גופים פיננסים". מיותר להזכיר שפעילות הבנקים מפוקחת בקפדנות בכל מדינה (דוגמה: מחלקת הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל).

לחגיגה הצטרפו מפעילי פירמידות, הם היו טרמפיסטים על גאות ההשקעות. ההונאה הראשונה במדינה נוצרה על ידי חדג'ין סג'דיה אשר ברח לשוויץ מאוחר יותר. הונאות נוספות יצאו לפועל, בניהם הונאות שנוצרו על ידי עובדי מפעל נעליים ופוליטיקאים מהקואליציה. חברות הפירמידה לא טרחו להשקיע את כספי ה"חוסכים", אלא גנבו אותם.
תרמית פירמידה או משחק פירמידה היא הונאת ממון המבוססת על מודל עסקי שאינו מחזיק מעמד לאורך זמן, ומעניק תגמול כספי בתמורה לצירוף אנשים חדשים למשחק, בלא כל מוצר או שירות. משחקי הפירמידה הם ניסיון להטעות צרכנים פוטנציאליים להשתתף בהונאות מורכבות אך לכאורה (רק לכאורה) משכנעות וחסינות מפני תקלות. הרעיון הבסיסי מאחורי כל הונאה הוא שכל יחיד משלם רק פעם אחת, אך מקבל רווחים אקספוננציאליים מאנשים אחרים. מפתים את הקרבן בהבטחה שתמורת תשלום הוא יהיה רשאי להציע את אותה הצעה לאנשים אחרים. כל מכירה כוללת תשלום למוכר המקורי. השגיאה הבסיסית היא שאין רווח קצה – הכסף פשוט מטפס במעלה הפירמידה, והאנשים במעלה הפירמידה מרוויחים כסף, המגיע מן האנשים הרבים שבתחתית הפירמידה – אלו שהצטרפו למזימה אך לא הצליחו לצרף אליה אנשים חדשים.
"הראשון זוכה – אחרון בוכה", האנשים בתחתית הפירמידה יפסידו את כספם תמיד, ללא קשר לעומקה של הפירמידה. קל לראות שמספר האנשים בשורה התחתית של הפירמידה גדול תמיד מסכום האנשים בכל הקומות מעליו, ללא כל תלות במספר הקומות. אם כל קומה חייבת לגייס 6 שורות מתחתיה, היחס בין מפסידים למרוויחים הוא בערך 5 ל-1, זאת אומרת כ-83.7% מסך כל המשקיעים יפסידו את כספם.
במציאות, הפירמידה לא תהיה מאוזנת לחלוטין, וחלק מהמשתתפים אולי יגייסו את מספר האנשים הדרוש, אך העקרונות נכונים. בצורה פשוטה – כאשר המזימה קורסת רוב המשתתפים יפסידו את כספם, ולפחות את חלקו. שאר המשתתפים יחזירו את ההשקעה או ירוויחו רווחים זעומים, ורק אלו שנמצאים ממש בראש הפירמידה (אלו שהתחילו את המזימה) ירוויחו סכום משמעותי.
רבים צרפו בני משפחה וחברים שהשקיעו את כל כספם, בין אם בחברות ההשקעה או בפירמידות.
בשיא הבועה מספר המשקיעים הגיע לשני מיליון שעה שהמספר הכולל של האזרחים (כולל ילדים) היה 3.5 מיליון.
טיבם של הונאות מסוג זה שהן קורסות כאשר השוק מגיע לרוויה ואין מצטרפים חדשים. היום הזה הגיע ב-1997. תוך שמונה ימים הבינו כל המשקיעים שכספם אבד ומנהלי החברות נעלמו (גם מנהלי החברות שהגדירו עצמן כחברות השקעה וגם הפירמידות).
אנשים המגדלים חתול בביתם יודעים שיציאה לרחוב מהווה סכנה ודאית עבור חתול בית. אין לו את הידע והאינסטינקטים על מנת לשרוד בין המכוניות, בני אדם זרים או כלבים. לתושבי אלבניה שיצאו מהמשטר הקומוניסטי לא הייתה ההבנה הדרושה על מנת להשקיע, אך היכן הייתה הממשלה? פקידי האוצר המשכילים?
ממשלת אלבניה הייתה אחראית במידה רבה לקריסה, שכן היא לא הצליחה ליישם מדיניות כלכלית יעילה ואיפשרה לתוכניות הפירמידה לפעול ללא פיקוח. הועלו האשמות כלפי אנשים בצמרת הממשל. עם זאת, למען הזהירות, ראוי לציין כי רמת ההשתתפות של פקידי ממשל בהונאה אינה ברורה וחלק מההאשמות לא הוכחו בבית המשפט. חלק מפקידי הממשלה שהואשמו בקשרים לתוכניות הכחישו את ההאשמות ולא היו הרשעות באישומים ספציפיים אלה.

בבנק העולמי העריכו כי הקרנות האלבניות לוו מן התושבים עשרה מיליארד דולר עד לקריסה.

באמצע דצמבר 1997 התרחשה פשיטת הרגל הראשונה – של חברת בודה, אשר שילמה ריבית של 10 אחוזים לחודש. מנהל החברה מיהר להימלט לחו"ל. בימים הבאים הלכה בעקבותיה גייאליקה, השנייה בגודלה בין הקרנות המפוקפקות. משקיעים נזעמים התפרעו בטירנה או נסעו לעיר המחוז ולורה, מקום מושבה של החברה, בניסיון להשיב להם את כספם במו ידיהם.
הממשלה איבדה שליטה על הדרום העני. רבים בצבא ובמשטרה ערקו, ומיליון כלי נשק נשדדו מהנשקייה. החלו פינוי אזרחים זרים והגירה המונית של אלבנים. הממשלה נאלצה להתפטר. הנשיא ברישה הסכים לקיים בחירות חדשות לפרלמנט לפני סוף יוני, ומונתה ממשלת קואליציה זמנית.
הקורבנות של פשיטת רגל זו – הם שני מיליון נושים, כמעט כל האזרחים הבוגרים של אלבניה באותה עת שהשקיעו בממוצע 7,200 דולר כל אחד, בהם מספר קטן של משקיעים גדולים מחו"ל, והרוב הגדול – תושבים מקומיים שהפקידו את כספם עד לאגורה האחרונה ולא נותר להם דבר.
שני שוטרים נבוכים סיפרו שהם ועמיתים רבים לוו כסף מהאגודה לחסכון והלוואות של כוחות הביטחון עבור ההשקעה שלהם.
רס"ן במשטרה אמר שההשקעות התפשטו "בדיוק כמו אש בשדה קוצים כאשר השמועה הייתה שהבחור הזה והבחור הזה קיבלו 10-15-20 אחוז".
לדבריו, חלק מהקצינים הפסידו את כל השכר שלהם משירותם במשימות שמירת השלום של האו"ם במזרח טימור ובקוסובו.
"אנחנו מתביישים לצאת החוצה כי אנשים קוראים לנו טיפשים בגלל שבעקבותינו גם הם השקיעו והפסידו כסף", אמר.
בסופו של דבר הממשלה התערבה וסגרה את התוכניות, אבל לא לפני שהרבה אלבנים איבדו את כל רכושם. קריסת תוכניות הפירמידה הביאה לתסיסה חברתית נרחבת ואלימות, כולל ביזה של מבני ממשלה ושריפת חנויות ובתים. הממשלה הכריזה על מצב חירום, והצבא הוצב להשבת הסדר על כנו. למשבר הייתה השפעה משמעותית גם על כלכלת המדינה, שכבר נאבקה בעקבות נפילת הקומוניזם במזרח אירופה. בהמשך הייתה גם השפעה עמוקה על הפוליטיקה של המדינה.
הממשלה הזמנית שמונתה ירשה מצב נואש. כ-2,000 בני אדם נהרגו באלימות שבאה בעקבות קריסת מזימות הפירמידה. חלקים גדולים מהמדינה כבר לא היו בשליטת הממשלה. הכנסות הממשלה נפלו כאשר המכס ומשרדי המס נשרפו. המחירים עלו ב-28 אחוזים. תעשיות רבות הפסיקו זמנית את הייצור, והמסחר הופסק. לקח לאלבניה שנים רבות להתאושש מהמשבר.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
41 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך