שלום, אני גר בישראל ואני ימני

שלום, אני גר במדינת ישראל ואני ימני. אני גר בירושלים. כשאתה מבלה שם את הילדות שלך, אתה יודע שאי אפשר לעשות שלום עם הערבים. בגלל השנאה. כשאתה משחק כדורגל עם החברים בגן ובא ערבי, חייבים להפסיק ולחזור מהר אל הבתים כדי שהוא לא יוציא סכין וידקור אותך. מי שנשאר נכנס לפעמים לקטטות ומקבל מכות רצח. רק במזל אין להם סכין. גם מי שהולך לבד כשמתחיל להחשיך. על שנאה כזו אין איך לכפר. שלום לא יהיה שלום כשהם גרים מעבר לכביש. נהרוג אותם. הרי ככה זה במלחמות.
אפילו אבא שלי חושב שזה בסוף מה שיהיה. אנחנו בונים התנחלויות, בסוף לא יהיה להם מקום. נעכור אותם. כל מי שיתנגד ויפגע בנו יהיה חייב למות. ככה זה כשאי אפשר לסמוך. זו מלחמה, אז למה שאנחנו נמות? אמא לא מתנגדת. אבא חושב שאנחנו מחכים כמו גדולים ובסוף נכה כשכבר נהיה מוכנים ולא תהיה לנו ברירה. בגלל זה ראש הממשלה לא עושה עכשיו כלום. עדיין לא.
אז בינתיים כולם גרים בפחד. סוף סוף התל אביבים האלה ידעו מה זה ללכת ברחוב בחשש. אנשים מתים. אני כל היום רואה מודעות אבל אפילו של אנשים שאני לא מכיר. הם מפוזרים כדי להזכיר לנו , ואני חש צער כל פעם כשאני רואה עוד שם של יהודי מת. החבר הכי טוב שלי, יורם, אח שלו מת. יורם היה סתם פחדן תמיד ולא דיבר הרבה רעות על הערבים. אבל עכשיו הוא שונא אותם כמעט יותר מכל אחד אחר שאני מכיר. עכשיו הוא אומר שאם הוא יראה ערבי לבד ויהיה לידו גרזן, הוא יכה אותו לשניים.
אני לא מאשים את יורם, כי הערבים לקחו ממנו הכל. הוא תמיד היה פחדן ואפילו דיבר קצת על דברים של שמאלנים כמו שלום, ואולי סוף סוף הוא נהיה קצת גבר. גיל 1 2 זה לא גיל מאוחר מכדי להתחיל. לפעמים כשאני נוסע עם אבא מחוץ לירושלים אנחנו צריכים לדבר עם מוכר ולפתע יש לו מבטא ערבי. לא דרוזי, אני יודע להבחין כבר מעולה, ערבי. אז אני נתקף בחשש ודואג תמיד לדעת מה לעשות במקרה שהוא יתקוף אותנו. אותו אחמד אני כבר רואה שש שנים, מביא לנו את האגוזים בשקיות שאמא כל כך אוהבת. הוא תמיד חייך אליי, מאז שהייתי קטן קטן. אבל אני תמיד נזהרתי ממנו גם כשהייתי בן שש, אפילו שכבר עד היום הבנתי שהוא כנראה לא יעשה לנו כלום.

היום הייתי צריך לחדש את הדרכון האמריקאי שלי, אני אפילו לא מבין למה כל כך. אז נסעתי לתל אביב לבד. אני לא בטוח איפה השגרירות האמריקאית אמורה להיות, אבל קיוויתי להסתמך על איזו אפליקציה שאמרו לי להוריד. פה, אני מרגיש פחות חשוף. אבל זה גם לא הבית. בירושלים אם המצב מסוכן אפשר גם לא לצאת מהבית שבועות. רק ברדיו שומעים כשחבר שלך מת. אז אני משתדל לסיים עם זה מהר.
הגעתי לאור יום. היום הוא הראשון לינואר 2016, על פי התאריך הלועזי, כך קראתי באחד הפליירים שהיו מודבקים בתחנה. השעה היא שמונה בבוקר ואני הולך ברחובות דיזינגוף.
נשמעו שני רעשים חדים. הרחוב נעשה דומם ונעצר. אני עוצר גם כן ורואה מעבר למעבר חציה אישה שהפנים שלה הם בזווית שאני יכול להבחין. היא עומדת ומביטה, אני רואה בהלם הלם ובלבול על פניה. הרגע הכי ארוך בחיי עובר.
הבחור שנמצא עם הגב אליי נשכב על הרצפה. אני לא מצליח להבין. היא מתחילה לצרוח ולבכות רגע לפני שגם אני יכול להבחין בחומר האדום שמשתרע מן הבחור. מן הבכי ההיסטרי שלה, יכולתי להבחין שהיא לא בטוחה אם זה סיוט או באמת קיים. הבכי נקטע כל רגע בצווחות נוראיות כשרגליה מנסות לזוז לתוך מה שנראה כמו מרוצה.
שמתי לב כי היא הביטה בבחור אחר שעמד גם הוא עם הגב אלי. הוא נראה כמו פועל זר. רגליה מושכות אל הכיוון ההפוך ממנו. אני עדיין לא יכול לעכל מה בדיוק קורה, אבל תחושה של הבנה מתחילה להבציר. אישה אחרת מהקצה השני של המדרכה מתחילה לצרוח גם כן, צרחות איימים שזועקות ומזכירות אזעקה של תרנגול הקורא כי יש זאב בלול. אני לא יכול לשמוע את זה וכל הגוף שלי מתמלא בדקירות חזקות של צמרמורת חשמלית.
כל זה מספיק לקרות במאית השניה כשאנשים נוספים תופסים את המקרה ורואים מה יש לבחור העומד על המעבר חציה בידיים. אני לא יכול לראות אבל אני כן מנחש.
אני נזכר ביורם. הו, יורם. כמה אהבתי את אח שלו שתמיד חזר מהצבא והביא לנו שוקולד. אהבתי את אח שלו. אני אוהב את יורם. אני מקבל את הדחף לאחוז גרזן. אז אני פשוט עומד שם. שום דבר בי לא נע. הדחף להרוג את האיום נע בוורידים שלי. אני מתלבט אם להפוך לרוצח. קופא.
אנשים מתחילים לצרוח ולרוץ מסביבי ואני יודע שיש בי את הכוח להפסיק את זה. אני יוכל אפילו לזרוק עליו את הגרזן. מהר, לפני שתבוא המשטרה. יש מאחורי אתר בניה.
שניה אחת של החלטה נדרשת, אבל אני עדיין לא עושה כלום. אני רק בוהה בגב של האדם שעומד לפני, כשהכל מסביבי בוער. הוא מרים את אותה היד שלו אל עבר בחור אחר. נשמעת יריה נוספת. אני חושב כי גיד באף שלי מתפוצץ. אני מרגיש דמעות אין סופיות עומדות לעוות את כל הפרצוף שלי לתוך גוש של בשר מלוח ושורף. בכי כואב שאין מספיק חריצים בעיניים כדי לתת לו לצאת, אז הוא עומד להחריב לי את הפרצוף. הדם נוזל מהאף שלי. האדם נשכב ומת.
אני לא הולך לבזבז שניה אחת נוספת. הרגליים שלי קיבלו פקודה לזוז כשנשמעת יריה שכמעט החרידה אותי מהצד, קרוב אלי מימיו מאוד. אני מביט. זה היה חייל בהמשך המדרכה. חייל עם נשק. היריה לא פגעה והאדם הפועל הסתובב לירות בו. עברו ארבע שניות מאז תחילת האירוע. החייל מתחיל לרוץ, הרחוב מתפנה כמעט. נשמעת יריה אל עבר החייל אבל הוא ממשיך לרוץ. לא נראה פגע. אני מתנשף בהקלה. אני לא חושב שיש לי זמן לאחוז בגרזן. אני עדיין עומד בזירה מאחוריו, אך עדיין קופא.
באותו הרגע, הפועל מסתובב אלי. אני רואה את העיניים שלו, בדיוק כמו העיניים שיש להם לפעמים בירושלים. אין הרבה שוני. הוא מביט ולשניה אחת הרגשתי שהוא יודע מי אני בדיוק. שאני מירושלים, שאני יודע כמה הוא שונא אותי ושגם אני שונא אותו. שאני בחיים לא אסלח לו, גם אם הוא לא היה רוצח אנשים היום. הוא הרים את האקדח שלו אליי. לפתע כל המחשבות שלי נמוגות, מתמוססות כמו שלג ביום קיץ, והדבר היחידי שאני יכול לראות זה את הלוע האיום. כל השאר נהיה מטושטש, והדבר היחידי שיש לי תחושה אליו זה הנשימות שלי שמואצות וההרגשה שאני עומד להתעלף. לקח לי יותר מרגע אחד להבין שההדק נלחץ, ושאני עדיין לא מת. האדם אולי מנסה עוד כמה פעמים ואני עדיין לא לגמרי מבין את זה כמו שאני עדיין לא לגמרי מבין שממש לפני רגע עמדתי להיכחד. אז, הוא מסתובב אל הגופה שיש מולו ובוהה בה. אני לא רואה אותו בוכה. לפתע אני תוהה אם יש לו ילדים.
זו הייתה מחשבה כה טיפשית ונוראה. הוא בטוח חולה נפש. והוא בטוח לא יכול לאהוב שום דבר. הייתי חייב להאמין בזה, לפחות כדי לרצות לרצוח אותו. או לפחות להדחיק. אבל כשמצאתי את הרגליים שלי מתקדמות קדימה, שום דבר מהדברים האלה לא לגמרי חשתי כלפיו. חשתי משהו אחר. ידעתי שללפף את הידיים שלי סביב הגרון שלו לא יעזור לי במשהו. אני לא באמת אצליח להרוג אותו. והוא לא באמת יצליח לעשות לי משהו עם הרובה החלול הזה.
כמעט חצי דקה חלפה מתחילת האירוע, ונדמה לי שזה כבר ברור שבעוד מספר שניות נשמע הר של צלילי סירנות בדרך לכאן.
אני נופל על הברכיים שלי מול האדם המת. אני מרגיש לפתע את החברים שהיו לו. את המשפחה. האהבה. האדם הזה עכשיו מת. אני מרגיש את אח של יורם. אני מרגיש את הדמעות של יורם עצמו. אני מרגיש את אמא ואבא שלו שלעולם לא חזרו להיות אותו הדבר. אני מרגיש את האובדן. ואני גם מרגיש שאין דבר נורא מזה בכל היקום. אני מרגיש לפתע כאילו גם להרוג אחד מהם, אותם השנואים, הוא הדבר הכי נורא. אני מבין את המשמעות האמיתית של מוות ולכן גם של רצח. אני כמעט לא יכול לנשום. עכשיו, כרגע, אני לא יכול להרוג אותם. לא אותו, שמאחורי על הכביש. גם אם רציתי. גם אם אני רוצה. אני מרגיש את הנשמה והמוח שלי נרקבים מבפנים. מבפנים בפנים, כמו של הבחור הזה ששוכב מולי עכשיו  אני מסתובב אל האדם שנמצא מאחורה.
"זה אתה עשית את זה." אני אומר לו, "אתה אפילו לא מכיר אותו." נדמה לי שאני שומע סירנות מן אופק הבניינים הנוראיים שלא אשכח כל החיים שלי. האיש נופל על ברכיו וזה נראה כאילו הוא עשוי להתחיל לבכות. אבל הוא לא. הוא נראה כאילו הוא מת מבפנים. אחר כך הוא הרים אלי את שתי עיניי הארגמן הערביות המוכרות שלו ואמר "אחי הקטן, נאג'יד, עיני הימנית, מת." העיניים שלו מצתמצמות וזו הפעם הראשונה שאני רואה כאב בפניו של האיש, "אתם רצחתם אותו."
אני לא יכול לנשום. הרוח נושבת. הריח של הדם מצמרר את כל גופי. והאדם, הרוצח, הערבי, שהזכיר לי כל כך הרבה את עצמי בכל כך הרבה דרכים עכשיו עדיין עמד מולי. "אני ארצח אתכם." אמרתי ופרצתי בבכי. זה לא היה בכי של רוצח. זה היה בכי של ילד קטן, כזה שבחיים לא הייתי רואה נגיד את אבא שלי עושה. זה היה כמו הבכי הראשון של יורם על אח שלו. כזה בכי זה היה. אבל זה היה בכי חסר מעצורים שגם הצליח להעשות כמעט בדממה. הורדתי את הפרצוף מטה. הוא לא יראה אותי בוכה. הייתי בן שתיים עשרה.
"אני ארצח אותך." הסכים האיש. גל של קפור עבר בכל הגוף שלי. אני כבר שומע היטב את הסירנות באות. הן חזקות עכשיו  בכל רגע זה קורה כשהאיש נשבר בדמעות חזקות. אני חושב שהוא מתפלל. אולי למען אח שלו.
כשהניידות מתאספות סביבנו וצועקים עליו להניח את הנשק בצד אני רוצה לצעוק שהנשק שלו חסר כדורים, אבל אני לא יכול להתעשת על עצמי. אז אני ממשיך לבכות חסר אונים גם דקות ארוכות לאחר מכן כשהם מצליחים לוודא חוסר סכנה להתקרב אל האיש. אני מרגיש את פני מכחילות ללא אוויר, רק הדמעות בתנועה ממשיכות לזלוג כמו נהר סוף האיום. אני לא לגמרי מבין או זוכר מה קורה ברגעים כשלוקחים אותו ממני, כשאני מרגיש הקלה ובו זמנית גם את ההפך הגמור מזה, אבל כשתופסים וכופתים אותו אני כן רואה וזוכר את מבט השוטרים מבעד לרעידות הטשטוש והמים. ככה שאני כמעט מרגיש שהם בעצם מסתכלים עליי. ולרגע יש לי את התחושה כאילו אני האיש הרוצח שהם מחפשים. לא פחות מרגע לאחר מכן שני אנשים במדים לבנים מתנפלים עלי מתוך האמבולנס. הם בודקים אם הכל בסדר בגוף שלי. אם יש עלי פציעה. מאוחר יותר הם יסבירו להורים שלי שעברתי התקף חרדה בדרגה גבוהה. הם עוזרים לי לנשום בכך שהם תופסים את גפי בכוח. כשהאדם מתרומם מן הכביש, כך אני עדיין זוכר שעה שאני נושם, הוא לא מביט בי אבל אני יכול לראות את פניו גם כן. אין בהן צער. אין זכר לדמעות. הוא צועד כמו גיבור אל הסוף שלו.
ועכשיו, עכשיו כשאני שומע נערים בכיתה שלי מדברים על להרוג ערבים אני מתכווץ בשקט. אני הולך לפעמים כדי להירגע להתחבא מאחורי אחד הפסלים הענקיים של רבנים במסדרון. כשהם מדברים ככה הם מזכירים לי אותו. ואותי. ואותו, אני לא רוצה יותר לראות. ואותי, אני לא יודע אם מתחשק לי גם כל כך לראות גם כן.