״אם אני אמות, מה אני אשאיר אחרי?״

לפעמים כשאני רוצה לחשוב, אני שם אוזניות, ופשוט עושה סיבוב ברחוב, לבד, בלי חברים שיפריעו לי לחשוב – וזה בדיוק מה שעשיתי.
חשבתי על המצב במדינה, איך בכל יום אנחנו שומעים על פיגועי-דקירה, עד שזה הפך כבר לנורמה.
נדדתי במחשבותי, עד שפתאום הגעתי למחשבה מבהילה.
״הפיגוע הבא יכול להתרחש בדיוק איפה שאני נמצא, ואני עלול להיות ההרוג הבא.״
כן, זה נכון, במדינה שלנו אין לאף-אחד ביטחון, חוץ מאנשים מכובדים שמסתובבים סביבם אנשי-ביטחון.
המשכתי לדהור בשדות המחשבות שלי, ואז הגעתי למחשבה מטרידה, שגרמה לי להרבה תהיות על עצמי.
״אם אני אמות (ע״י מחבל שידקור אותי), מה אני אשאיר אחרי בעולם הזה, כשאני אלך לעולם הבא?
בתור איזה סוג של אדם אנשים יזכרו אותי, טוב או רע?״
ואז נזכרתי בבחורה הזו שפגעתי בה, ולא ביקשתי סליחה.
בבחורה אחרת שאמנם ביקשתי ממנה סליחה אחרי שפגעתי בה, אבל היא כבר הייתה פגועה, ואני לא ממש עשיתי מספיק כדי לרצות אותה.
ופתאום התחילו לצוף לי בראש כל השקרים שאי-פעם אמרתי, אנשים שבהם פגעתי, חברים שגרמתי להם להפוך לשונאים, נזכרתי בכל הריכולים שסיפרתי (ע)ל אחרים, בפעמים שיכולתי לעזור, והתעלמתי.
ובקיצור, בכל הדברים הרעים שעשיתי, או הדברים הטובים שלא-עשיתי.
ואז שאלתי את עצמי, ״בתור איזה אדם כל אותם אנשים יזכרו אותי?״
שקרן, רמאי, נוכל, בוגד, פוגע, אגואיסט, רכלן…זה רק חלק מאסוציאציות שיעלו להם בשניה כשהם יזכרו בי.
כשהם ישמעו שנהרגתי, הם בטח יגיבו בצער מדומה, וכנראה שקצת יצטערו, אבל איפשהו בתוכם תהיה תחושת הקלה, של ״ברוך שפטרנו״…
״לא ככה אני רוצה שיזכרו אותי!״
אני לא רוצה שאנשים ישמחו כשהם ישמעו שנהרגתי, אלא יצטערו שהלכתי.
אני לא רוצה שבגלל שנהרגתי, הם יחושו תחושת הקלה, להיפך, אני רוצה שירגישו תחושת עצב ומועקה.
ואז פתאום הגעתי לתובנה.
״אין לי, ולאף-אדם אחר את הביטחון שהוא יחיה גם מחר.
אני צריך לתקן היום, את הדברים שעשיתי אתמול, בהנחה שאם אני אמות היום, אני כבר לא יוכל לתקן את הטעויות שלי מחר.״
ואז החלטתי תוך כדי צעידה נמרצת, אני אתקן היום את הטעויות שעשיתי, כי מחר יכול להיות שאני כבר לא אוכל, ואני לא רוצה שכל הדברים שאני אשאיר אחרי, זה טעויות שעשיתי.
ואז פתאום התעורר לו קול אחר בראש שלי, הקול ההגיוני.
״תגיד לי דוד, אתה רציני?
אתה יודע מה הסיכויים שתמות בפיגוע דקירה?
כמה אנשים כבר מתו? 20?
(אני יודע שפחות, אבל אני ״מפרגן״ לך)
אתה יודע מה ההסתברות הסטטיסטית שלך להיות אחד מהעשרים האלה, כשבמדינה שלנו יש 8 מיליון אזרחים?
ההסתברות שאתה תהיה אחד מההרוגים, היא 1/400,000 , יש לך יותר סיכויים לזכות באוטו בהגרלה הזו שנרשמת אליה.
למה אני לא רואה אותך עושה לאוטו שעליו תיערך ההגרלה בעוד שבוע, ביטוח?
הרי יש סיכוי (מאוד קטן וקלוש) שתזכה בו?
אני אגיד לך למה, כי ( יש יותר מ-)99% מהסיכויים שלא תזכה.
בדיוק מאותה סיבה, אין לך מה לדאוג כשאתה הולך ברחוב וחושב שדווקא אתה מתוך 8,000,000 אזרחים תיהרג בפיגוע דקירה.
הסיכויים לטובתך. 99% מהסיכויים שתחיה לפחות עוד 30-40 שנה, אז תפסיק להיות כזה פסימי, ותדאג לכל בעיה בזמנה!״
אמר לי הקול ההגיוני בראש שלי, ולמען האמת, הוא היה דיי משכנע.
הוא הציג לי סטטיסטיקה, והוכיח לי שהסיכויים לטובתו, וזה רק אני הפסימי הזה, שחושב על למות, בזמן שבקושי התחלתי לחיות.
למה אני צריך ״להשפיל״ את עצמי, ולבקש סליחה מאנשים שבהם פגעתי, אחרי שכבר עברו ראש השנה, ויום הכיפורים?
הרי כל האנשים ה״נורמליים״, לא מחפשים אנשים שהם פגעו בהם, רק כדי לבקש מהם מהם סליחה בסתם יום ״רגיל״, אז למה שאני אהיה כזה?
ואז פתאום צחקתי על עצמי, ״איך הייתי כזה פתטי, כשחשבתי שאני (אולי) הולך למות היום, ולכן אני צריך לבקש סליחה מאנשים שבהם פגעתי…
חח המזל שלי הוא שאף-אחד לא יכול לקרוא את המחשבות שלי, אחרת כולם היו צוחקים עלי!״ חשבתי לעצמי.
״היי מה זה? הבחור הזה עם החזות של ערבי, רץ לעברי? 
יש לו סכין ביד?!? למרות שהאוזניות שלי פועלות על פול ווליום, אני שומע קצת צעקות במבטא ערבי, הוא צועק ״אללה וואכבר״?
מה לעשות? לברוח? הוא רץ מהר, ורוב הסיכויים שהוא ישיג אותי?
נו מהר, הוא מתקרב אלי במהירות, מה אני עומד לעשות??
ואז נזכרתי בעשרות תרגילי פריקה מסכין שלמדתי, לנסות לעשות לו אותם?
אף-פעם לא עשיתי את זה עם מחבל, תמיד תירגלתי את התרגילים עם חברים, הפעם זה (חיית-) אדם, עם תאוות רצח בעיניים, אני לא יודע אם אני אצליח, עדיף לברוח.״
חשבתי לעצמי.
ואז ראיתי אותם, ילדים קטנים אולי בגיל 5, הם פחדו מהערבי, ובכו, לא שמעתי אותם לפני, כי האוזניות שלי היו על פול ווליום, ״הם לא יצליחו לברוח ממנו״, הבנתי.
״טוב, כנראה שאני אאלץ להתמודד מולו, אני בלחץ, ואני מפחד.
מה הכלל הראשון בלחימה? שאלתי את עצמי, ואז עניתי.
להיות מרוכז, הלחץ והפחד מוציאים אותך מהריכוז, וברגעים האלה אני זקוק לכל טיפת ריכוז שאני רק יכול לגייס.״ המחשבות רצו לי בראש בשברירי-שניות.
בחנתי את היריב שלי – הערבי, הוא גדול בגוף, שרירי מאוד, סכין ביד, ותאוות רצח בעיניים, ״זו תהיה טעות להילחם מולו, הוא יביס אותי״, חשבתי לעצמי.
ואז שוב נזכרתי בילדים, ״גם אם אני לא אצליח לנצח אותו, אני אצליח לעכב אותו, מספיק זמן בשביל שלילדים האלה יהיה זמן לברוח״.
ואז כשהערבי כבר היה ממש קרוב אלי, ידעתי שיש סיכוי מאוד גבוה שאמות, ברגעים כאלה, יותר מ-99% מהסטטיסטיקה לרעתי, למה לא הקשבתי לקול הזה בתוכי שאמר לי ש״אף-אדם לא יודע אם הוא יחיה או ימות״?
הייתי מבקש מהאנשים שפגעתי בהם סליחה, ולא הייתי משאיר מאחורי אנשים שפגועים ממני, ואולי (קצת) ישמחו לאיד כשהם ישמעו שנהרגתי.״
״טוב דוד, חלאס עם המחשבות האלה, המחבל עוד מטר מגיע אליך, תהיה מרוכז!״ גערתי בעצמי, ואז בחנתי אותו שוב.
״הסכין הייתה מאוגרפת ביד שלו, והיד שלו הייתה מוצבת קצת יותר גבוה מאיזור הבטן, ״הוא הולך לתקוף אותי עם דקירה מהצד״ הבנתי.
ואז ידעתי באיזה תרגיל להשתמש.
צדקתי, הוא ניסה לדקור אותי מהצד, צד ימין שלו, צד שמאל שלי, קירבתי את גב יד ימין שלי בצורה מעגלית לצד יד ימין שלו, שבה הייתה מאוגרפת הסכין.
הסטתי את היד שלו מהגוף שלי, לצד ימין שלי, ואז תפסתי לו את שורש כף היד, וקיפלתי את כף היד שלו.
שלחתי לו אגרוף שמאלי מהיר לצלעות, הוא התקפל קצת, ואז הכנסתי את יד שמאל שלי בצד הקיפול של המרפק שלו, ועם יד ימין שלי הזזתי לו את האגרוף אחורה, וביצעתי לו נעילת אייקידו.
נעילת אייקידו עובדת על כוחו של היריב, ככל שהוא ינסה להתנגד, ולהפעיל כוח כדי להתרומם, היד שלו תכאיב לו יותר, והוא ייפול.
הערבי שמט את הסכין, וצרח מכאבים, בשעה שהטחתי אותו עם הנעילה לרצפה, ופתאום שמעתי *קליק* של שבירת עצם נשברת…
שברתי לו את היד.
התחלתי לסובב לו את היד השבורה, מגיע למחבל הזבל הזה שרצה לדקור אותי שאני אתעלל בו!
ואז הרגשתי כאב, דקירה, ועוד דקירה, ועוד אחת, ״איך זה יכול להיות, הרי המחבל שוכב פה על הרצפה עם יד שבורה?״ לא הבנתי.
הסתובבתי, ואז ראיתי שיש עוד מחבל.
המחשבה האחרונה שעלתה לי לראש הייתה: ״אלוקים, תשאיר אותי בחיים, יש לי עוד כמה דברים לתקן״.
ואז צללתי לתוך חור שחור.
– – –
״אלוקים קיבל את התפילה שלי״, חשבתי לעצמי כשהתעוררתי בבית-חולים.
אמנם פצוע, אבל לפחות אני לא מת.
עשרות עיתונאים רצו לראיין אותי על פיגוע הדקירה שחוויתי, בכל זאת, ניטרלתי מחבל אחד, ונדקרתי מהשני, כמה פעמים זה כבר קורה?
אבל לא, לא הסכמתי להתראיין אצל אף-אחד.
החלטתי לכתוב את הסיפור שלי בעצמי, אני לא סומך על שום עיתונאי שהוא יבהיר את המסר שלי, הם רק רוצים להעלות את הרייטינג בסיפורים מעניינים, ומה אכפת להם מהמסרים והתובנות של עוד איזה בחורצ׳יק?
אז הנה הסיפור שלי, ועכשיו אני אסביר לכם על התובנה שהגעתי אליה בעקבותיו:
״לא משנה כמה לא-הגיוני זה נראה לכם, זה לא משנה בני כמה אתם, יכול מאוד להיות ש(חס וחלילה) תמותו היום.
עכשיו תחשבו טוב טוב, אם היום הזה, הוא היום האחרון שלכם, ומחר אתם כבר תהיו מתים…
הייתם רוצים להשאיר אחריכם עשרות אנשים פגועים, שונאים, אוייבים?
זה הזיכרון שאתם רוצים שיישאר ממכם?
אני בטוח שלא.
אז לכו עכשיו ותבקשו סליחה מהאנשים שפגעתם בהם, תאמינו לי, אף-אחד לא יודע מתי הוא ימות, אני למדתי את זה מניסיון אישי לצערי, ופצעי הדקירה שנמצאים בגופי, רק מוכיחים את זה.
אל תשאירו מאחוריכם שונאים, תשאירו מאחוריכם אוהבים.
אל תתנו להם סיבות לשמוח שנהרגתם, תנו להם סיבות לעצב וגעגועים.
מקווה שתפנימו.
ממני…
הבחור שראה את המוות בעיניים, וקיבל (שוב) את החיים במתנה.
#תובנה_על_החיים_שקיבלתי_רגע_לפני_שנהרגתי.