אבא במשבר

אבא שלי הוא אדם גבוה שחובש כיפה, והוא במשבר. אני שומע את זה כשהוא מצלצל. אבא שלי גר בבית אחר, עם אישה אחרת וילדים אחרים. בכל פעם שאנחנו נפגשים, אני בולע בשקט את פניו מפגיני הדיכאון. אבא שלי תמיד מצר על שאני לא בא לבית שלו, הוא נהנה לשחק עם המילה געגוע, אבל אני חושב רגשות האשם הם שמזינים את מילותיו. אבא שלי במשבר עכשיו, ואני יודע. אבא שלי מתחרט עכשיו. הוא מתחרט על הכל, ומאשים את כולם. והוא הרוויח את המשבר שלו, הצמיח אותו עד שהפרי נהיה לאישיות. וכך הוא אבא שלי, וכך תמיד היה. אני לא מכיר שום אבא אחר, אבא שהוא מבוגר. אבא שאיתו לא צריך לבדוק אם הוא בכלל בן השתיים עשרה. אבא כזה שלא מניח בזהירות את האמת מאחורי ווילון, ומקווה שלא ישמע את ה"בום" שתשאיר, שלא ייראה את החור שתפער. לאבא שלי יש עיניים נפוחות ומימיות, כאלו שמבט שלהן מצית אשמה, וזורע אותה בסובביו. יש לו גם מילים שנסדקו מהסליחות שאליהן פנו תחנוניו, ומהתפילות התפלות שטמן בהן את צערו. כשאבא שלי הוגה הבהרות, הן מיד מתעקמות ובולעות את עצמן, כדי שלא יחשוף אותן האור וישקף את השקריות והפחד שביניהן. אבא שלי היה שמח, והיו לו שנות נעורים שנמשכו ונמתחו עד שהיה כבר בן ארבעים. ואבא שלי הוא כן אבא שלי, למרות שאולי הוא לא יודע כיצד. ובגיל שכזה, מי יילמד אותו? את האבא שלי? מי יילמד מה מותר, מה אסור? מי יילמד מתי ואיך, ולמה בכלל? ואבא שלי הוא גם עקשן במיוחד, לעולם לא יסכים ללמוד מאחר. פעם אמרתי שהוא מנסה, אבל עכשיו אני אומר שהוא שבר את הרגליים שלו עצמו, ותוהה מדוע קשה לו ללכת. והוא ממשיך אותי עוד לשאול מדוע הוא לא צועד בקלות בגבעות ושדות. מדוע לא רץ איתי יד ביד. מפני שהוא לא מבין שבגללו, הרגליים של שנינו שבורות.
לאבא שלי יש מין טון מיוחד. רבד בקול שהוא נהנה להשמיע שוב ושוב כאילו היה תקליט שאותו אהב במיוחד. אני שונא את הטון הזה, הוא מעורר בי חלחלה. הוא מזכיר לי שאבא שלי משחק במניפולטיביות כבובת חוטים. לאבא שלי לא קל כי בעצם, כל הנאמנים לו הם פרצופים נעלבים, וחתך בזרוע.