אדמה יציבה

אני יודעת שאני לא אמור לדאוג לו, אבל הרגש הזה חזק ממני.
זה לא כאילו הוא לא הבריז מבית הספר לפני כן, או שהוא לא סינן אותי לפני זה, אבל הפעם משהו מרגיש שונה, משהו מבשר רעות.
הוא תמיד התרברב על מעשיו כאשר הוא הבריז מבית הספר, כאילו רוצה להראות לנו מה אנחנו מפסידים בזה שאנחנו מחליטים להישאר בגיהנום.
אני מניחה שהדאגה היא זו שגרמה לי למצוא את עצמי מחוץ לדלת ביתו, מקום שהבטחתי לא לחזור אליו לעולם לפני שנים. זה לא השבית לא היה יפה, הוא היה מדהים למען האמת, עם החלונות הענקיים והחדרים הגדולים, אבל אימא שלו שנאה אותי, ואני לא ראיתי שום סיבה למצוא את עצמי במקום בו לא רוצים אותי.
אני דופקת בדלת, אך איש אינו עונה, אני משחקת עם הידית ומגלה שהדלת אינה נעולה, בטח מי שנמצא בבית פשוט לא שמע אותי דופקת.
אני נכנסת אל תוך הבית, אך נראה שאיש אינו נמצא, אך צליל מעומעם כולשהו גורם לי להיכנס עמוק יותר אל תוך הבית. מרגע שאני נכנסת לא לוקח לי יותר מידי זמן למצוא אותו.
כאשר אני מבחינה בו לראשונה, אני כמעט חושבת שזו פשוט ערימה של בגדים, הבית היה חשוך כמעט לחלוטין ואם לא הייתי שומעת את הבכי שבוקע מהכיוון שלהן הייתי עשויה להמשיך ללכת.
"אדם?" אני שואלת בזמן שאני מתקרבת לעברו, קולי שקט, כפי שהייתם מדברים אל חיה פצוע אשר אתם מפחדים שתתקוף, היה משהו פשוט לא בסדר בכל מה שקורה פה.
הוא מרים את מבטו לעברי לרגע ואז בתנועה חלקה אחת משך אותי אל תוך חיבוקו. הרגשתי כמעט כמו צעצוע פרווה אשר הוא מחבק ברגע של מצוקה, בעיקר כי נראה היה שהוא שכח שהוא עלול למחוץ אותי.
מעולם לא ראיתי אותו במצב כזה, אפילו לא ראיתי אותו בוכה מעולם, הוא תמיד היה הקרקע היציבה שלי ולראות אותו במצב כזה, גורם לכל העולם להיראות כל כך קטן ולא יציב פתאום.
"מה קרה?" אני שואלת בלחש, פוחדת שאם קולי יהיה מעט חזק יותר ממה שהוא עכשיו, הדבר עלול להרע את המצב.
הוא לא עונה מיד, נראה שהוא רוצה אך לא מוצא את המילים.
"היא מתה." הוא עונה בסופו של דבר ונראה היה ששתי המילים האלו לקחו איתן את כל כוחו כאשר עזבו את שפתיו.
אני כמעט שואלת אותו מי מתה, אך הוא אינו במצב לענות לי ואני איני לוחצת. אני לוקחת נשימה עמוקה ומבינה שזה לא חשוב מה קרה, מה שחשוב הוא שהוא בסערת רגשות ושאני עומדת לעשות את כל מה שאני יכולה בשביל לגרום לו להרגיש טוב יותר, בעיקר בגלל שאני לא יכולה לסבול לראות אותו במצב מובס כמו זה.