אדרנלין-חלק א'

"אז, אם אני אעמוד מול מכונית מאיצה, אתה תגיד לי מי אתה?" אני שואלת וצחקוק מוזר עוזב את גרוני, אפשר לחשוב שאני שיכורה או מסוממת, אך לרוע המזל אני פיכחת ככל שניתן להיות.
בן זוגי לשיחה נראה מעט מפוחד, כאילו הוא לא מבין איך מחשבה כזו עשויה להתקיים בכלל, אלוהים, אני לא יכולה שלא לתהות מה אני מוצאת בו בכלל, כי אני לא חושבת שהמראה שלו שווה את התמימות המוזרה הזאת שלו.
אני לא מבינה איך בחור אשר מגיע למסיבות כמו אלו, יכול להיות כל-כך לא מחובר למציאות, לא להיות מודע לריגוש המוזר שתמיד נמצא בהן, איך מישהו יכול להיות עיוור לאושר המטמטם שהאדרנלין נותן.
"אני אספר לך על עצמי גם בלי שתתחילי לקפוץ מתחת למכוניות." הוא אומר ותופס את ידי כאילו הוא מפחד שאם הוא יעזוב הוא יעבד אותי.
אלוהים, הוא בטח חושב שאני כמו הבחורות האלו בסרטים קיטשיים אשר מקולקלות בדיוק במידה הנכונה, מספיק בשביל להיות מוזרות בצורה מקסימה. אלו שיפות, אך לא בצורה המסורתית, עם השיער השרוף משנים של צביעה וההערכה העצמית הנמוכה. לעזאזל, הוא בטח חושב שאני אמורה ללמד אותו איך לחיות את החיים לפנ ישאמות בהתאבדות או משהו, ובכן, אני בהחלט מוכנה ללמד אותו משהו, אם כי אני לא בטוחה שזה יעזור לו לחיות חיים ארוכים ומאושרים. משהו לוחש לי שהחיים האידיאליים עבורו הם בית לבן עם רעפים אדומים, אישה, 2.6 ילדים וכלב. משהו לוחש לי שמה שאני אלמד אותו עכשיו, כנראה יביא למותו בגיל צעיר. אך אולי זה לטובה, אולי עדיף לחיות חיים קצרים ומלאי כיף מאשר שנים על גבי שנים של כלום, שנים בהם אתה מגשים את עצמך בשביל העתיד, אבל בדרך, לא נשאר ממך כלום.
"אבל מה הכיף בזה?" אני שואלת ונושקת לו לפתע, אני יודעת שהוא מופתע מהנשיקה אך הוא לא מתנגד לה, לא באמת. ידיו נכרכות סביב מותני והוא שקוע כל-כך בנשיקה הזו שנאי אהיה מופתעתע אם הוא ישים לב אם העולם יסתיים לפתע.
אני לוקחת צעד אחורה, אך, בדיוק כפי שחשבתי, הוא עסוק מידי בנשיקה מכדי להשים לב לכך, אז אני לוקחת עוד צעד ולאחר מכן עוד אחד, ולפני איש מאיתנו שם לב אנחנו כבר עומדים באמצע הכביש.
אני לא יכולה שלא לחייך משום שהתוכנית שלי עובדת, אך אני מניחה שהחיוך שלי תופס אותו בהפתעה משום שהוא פוקח לפתע את עיניו ושולח מבט סביבינו, רק בשביל לגלות מכונית דוהרת לעברנו.
אני יכולה להרגיש כיצד האדנלין שוטף את גופו, כיצד האחיזה של זרועותיו מתחזקת סביבי וכיצד הוא מחפש דרך להימלט מהמצב.
אני לא לגמרי בטוחה איך הוא הוציא אותנו מהמצב הזה בסוף, אני רק יודעת שמצאתי את עצמי מצחקקת על הרצפה, מצבי חיים או מוות בדרך כלל גרמו לי לצחקק.
הוא פשוט בהה בי כאילו הוא לא לגמרי בטוח אם אני שפויה בכלל, זאת אומרת עד שגם הוא התחיל לצחוק, אני מניחה שהצחוק המטומטם שלי באמת מדבק.
"את משוגעת." הוא ממלמל בין גלי הצחוק והדבר מעלה חיוך שובב על שפתיי. אני אוהבת השפעות של אדרנלין על בני אדם, זה כל-כך מעניין שלפעמים אני מצטערת על כך שאני לעולם לא מצלמת את הרגעים האלו. זה הרבה יותר נחמד מסמים, בגלל שלא צריך לעשן או להזריק דבר, פשוט צריך להיות מוכן למות ואני מעולם לא ממש רציתי לחיות מלכתחילה.