אדרנלין-חלק ח'

"היי מותק, תיק נחמד, הצבע ממש הולם אותך." היא אומרת והחיוך המטופש ההוא על פניה שווה את העובדה שהייתי צריך לבלות את כל הערב הזה כשאני מתעלם ממבטים של עוברי אורח בגלל התיק הממש ורוד שהייתי צריך להשגיח עליו במהלך ההופעה הזאת.
"היית מדהימה." אני אומר בתגובה ונושק לה. אני שמח שהיא החליטה לספר לי על העובדה שהיא רוקדת בלט, זאת אומרת לקח לה יותר זמן משחשבתי, אבל לא הייתה לי בעיה לחכות את השנה ההיא כל עוד יכולתי לבלות אותה איתה. אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה בה ראיתי אותה רוקדת, זה היה לפני כמה חודשים, וזה היה רק אימון, אבל היא הייתה כל-כך מושלמת באותו רגע, היא נראית כמו פיה. אבל היה משהו בתנועות החלקות ההן, בריכוז שלה ברגע ההוא, שגרם לי להבין שאם היא תעזוב אותי, היא לא תצא מהדלת הקדמית, היא תצא בתעופה מהחלון.
משום שכשהי רקדה, נשבעתי שהיא הייתה מישהי אחרת, היא הייתה יצור קסום, ואני די בטוח שמישהי עם קסם כמו שלה יודעת לעוף, משום שאם לא, אז מישהו צריך ללמד אותה.
ואני עדיין זוכר את הפעם ההיא שהיא כמעט המריאה, זה היה בהופעה האמיתית הראשונה שלה שראיתי. ידעתי שהיא לא הייתה הבלרינה היחידה שם ושלחקן היו תפקידים מרכזיים יותר ממנה בהופעה הזו, אך כל שראיתי היה אותה, ואת הדרך בה היא ריחפה לצלילי המוזיקה. אני זוכר את הרגע בו המוזיקה הפכה להיות חדה יותר ויותר, משהו שלא בדיוק הייתם צפים לשמוע כחלק מהופעת בלט, אבל ברגע בו היא זינדה, הייתי בטוח שזו רק הדרך שלה לנסות ולעוף.
אני שמח שהיא חלקה איתי את המידע הזה, את הצד הזה שלה, אך אני חייב להודות גם שזה הפחיד אותי מעט, משום שזה הראה לי עד כמה היא טובה מידי בשבילי. ידעתי שיגיע היום שבו גם היא תראה את זה, אך אני החלטתי לנצל כל הזדמנות שהיא תתן לי, ולעזאזל, אני לא עומד לפספס את ההזדמנות הזו היום.
"אני תמיד מדהימה." היא אומרת וחצי חיוך שובב מופיעה על שפתיה, ידעתי שהיא תאמר זאת, הביטחון שלה היה משהו שהלא השתנה מעולם, אפילו אם היא השתנתה די הרבה בחודשים האחרונים. אני תמיד מופתע כאשר אני מסתכל על העבר וחושב על כמה שהיא השתנתה. לא
"נכון," אני אומר ונושק קלות ללחיה."בגלל זה אני רוצה לבלות את שארית חיי איתך." אני מוסיף, תוהה לרגע האם היא תיפול במלכודת שלי, אני מאוד מקווה שכן.
"גם אני הייתי שמחה לבלות את שארית חיי איתך." היא אומרת בשקט ואני לא יכול שלא לשים לב שזה משהו שהיא לא הייתה אומרת התחילת מערכת היחסים שלנו, אני מניח שצדקתי, שגם אם היא לא באמת אהבה אותי אז, שאם הזמן היא פתחה את ליבה אליי. אני לא יודע איך אוכל אי פעם להודות לה על כך, משום שהעובדה שגם היא אוהבת אותי, זה כל מה שאי פעם רציתי לדעת. עכשיו כל מה שנשאר לי לדעתי הוא האם היא תהפוך אותי לאיש מהאושר בעולם בשביל שאוכל למות בידיעה שהיה לי הכל.
"אז מה את אומרת," אני שואל ויורד על ברך אחת, הקופסא נראית פצפונת בין ידי, אך אני יודע שהיא רואה היטב את הטבעת."רוצה לבלות את כל חייך איתי?" אני יודע שאני נראה מגוחך, עם התיק בהורוד שלה על כתפי, וכשהיא נראית הרבה יותר מידי טובה בשבילי, כשהיא עדיין בבגדי הבלט שלה ואני יכול להרגיש בעיניים של כולם עלינו, אבל לא אכפת לי מדבר, כל מה שחשוב כרגע זה היא והשאלה הזו.
"אתה יודע שזה כן," אני לא ממש יכול להסביר איך עשיתי זאת, אך לא עובר יותר מרגע לפני שהיא נמצאת בין זרועותי."התשובה היא תמיד כן כשזה נוגע אלייך."