אוויר הרים צלול כיין

ירושלים, עליות וירידות.
אוויר צלול והתנשפויות.
רגליי פוסעות בה ואני עולה,
קריר יותר למעלה, אך יש מי שיעטוף.
אז, אני עולה והפסגה מבצבצת, עוד קצת.

ירושלים, יש בה הכל מהכל וכך גם בי.
שמחה מהולה בעצב ופחד המפריע לאומץ.

יושבת בפסגה, מחכה לדחיפה, להתגלגל מטה במדרון.
הוא מוכר, נחבטתי בו כבר במהלך חיי.
הפסגה חדשה ולא מוכרת, רוצה להתמקם בה
וחוששת מהרוח שתנסה לשאת אותי איתה.

ירושלים, מיוחדת, אחת ויחידה.
לוקחת את נשמתי ומטלטלת אותה.
יש בה את הישן והטוב, החדש והמסקרן.
היא עבר, הווה ועתיד.
אני עוד יושבת בפסגה, משקיפה עליה,
אולי יום אחד גם אבין.