אולי הבלמים התקלקלו?

בדרך כלל, כשנכנסים חרקים לעין, אלה ברחשים קטנטנים, שבסך הכל עושים קצת אי נוחות, ויוצאים החוצה במהרה באמצעות דמעה אחת פשוטה או שתיים…
דברים יותר גדולים, נכנסים לעין רק לעיתים נדירות. כי בשביל שהם יכנסו לעין, צריך לזוז ממש ממש מהר, ולרוב, כשאנחנו נוסעים כל כך מהר, אנחנו בתוך מכונית סגורה.- שמורים ומוגנים מכל הדברים השחורים והלא נעימים שמרחפים שם בחוץ… לכן, בשביל שיכנס לך משהו באמת גדול לעיין, צריך הזדמנות מיוחדת…
"הזדמנות" שכזאת הגיעה אלי, כשנסעתי על האופניים החלודות שלי בירידות לאילת. הכל היה בטיחותי ונחמד, עד שהתקלקלו לי הבלמים. רגע אחד אני שולט לחלוטין במצב, בולם ומנווט את עצמי על גבי הכביש המדברי התלול, ורגע לאחר מכן, אני שומע "קליק" קטן של שבר, שמגיע מכיוון הכידון, ונוכח לדעת, שאני מאיץ ומאיץ ללא שליטה.
"אולי התקלקלו הבלמים?" חלפה לרגע מחשבה בראשי. ברגע שבא לאחר מכן, המחשבה כבר הפכה לעובדה. הרוח חתכה את פני כמו סכינים קפואים, המדבר משני צדדי הפך למסה צהובה, אחידה, ענקית, והמדרון נעשה יותר ויותר ויותר תלול .
נאחזתי בכל הכח באופני הישנות, הנוטות להתפרק, ולפתע- "השחיר עולמי".
העין כאבה לי רק לשניה אחת, כי שניה לאחר מכן, היו לי כבר עשרות כאבים יותר גדולים לדאוג להם. הוטחתי על האספלט הרותח במהירות של, מי יודע כמה, קמ"ש, ורק הדם, שניתז מכל חלקי גופי, היה בו בשביל לצנן מעט את עורי מחמת החום הכבד…

לא זעתי, ולא נעתי. הייתי, ככל הנראה, מוטל ממש כמו אופני,- כערימת גרוטאות שיצאה מכלל שימוש… התרסקתי. אבל זה במילה מה שנהוג לעשות בירידות לאיילת, לא?
הרי בכל מקרה כל מי שמגיע למדרון התלול והשומם הזה, מגיע בשביל להתרסק…
כמה דקות אחרי הנפילה, וכמה דקות לפני שנפחתי את נשמתי, התרגלתי מספיק לכאב בשביל לחוש את המתרחש בעיני המעוורת. יכולתי ממש להרגיש את פרפורי הגסיסה של החרק השחור,- שהיה מוטל לי על האישון, כשם שאני הייתי מוטל על הכביש הרותח הזה בלב המדבר. תהיתי, האם אי שם יש גם מישהו, שמרגיש את פרפורי הגסיסה שלי..?