אופנוע וחיוך ממזרי

אני רצה, רצה מהר כל-כך שאני בקושי שומעת את צעקותיהם אחרי, אבל לא מהר מספיק בשביל לשכוח שהם קיימים.
אני יודעת שזה לא רעיון טוב לקפוץ על גב האופנוע שלו, אבל לעזאזל, ההורים שלי היו רוצחים אותי אם השוטרים היו עוצרים אותי פעם נוספת.
"מה לעזאזל-?"הוא שואל, אך לי אין זמן להסברים, אולי הצלחתי להתרחק מעט מהשוטרים אך הם בהחלט לא מוכנים לוותר עדיין.
"פשוט סע, סע כבר לעזאזל!" אני אומרת ומשום מה, הוא מחליט להענות לבקשה שלי ולא עובר יותר מרגע לפני שהאופנוע עף קדימה. אני מניחה שלא באמת חשבתי שהוא יעזור לי, בגלל שלא רק שלא חשבתי על הסכנות בזה, אלא גם לא אחזתי בו חזק מספיק וכמעט עפתי מגב האופנוע.
"לאין אנחנו נוסעים?" אני בקושי שומעת את דבריו, אני עסוקה מידי בהרגשה המוזרה הזו של החופש הפתאומי, אני מניחה שאין שום דבר שגורם לאנשים לשכוח מהחיים כמו ההרגשה של הרוח בשיערם והידיעה שכלום לא משנה יותר.
"זה לא משנה." אני צועקת לו בחזרה ולמרות שיש אופוריה מסויימת בכל המצב הזה, אני מבינה שאני נמצאת על אופנוע של בחור שאני אפילו לא יודעת מה מראהו, אלוהים ההורים שלי בטח לא יהיו ממש מרוצים מזה.
אני אוהבת את המהירות של האופנוע, ואם הייתי יודעת לנהוג באחד כנראה בחיים לא הייתי יורדת ממנו. אני אוהבת את המהירות, את הנוף המשתנה במהירות גדולה מידי, יש בזה יופי מוזר, אך אולי זה רק בגלל שרוב האנשים לא היו מעריכים זאת.
אני לא בטוחה כזה זמן בדיוק נסענו או איפה בכלל עצרנו, זה לא שינה לי, בגלל שהנסיעה הזו הייתה אחת המהנות שהיו לי בחיים, ואני יודעת שכל זה עומד להסתיים בקרוב וזה מפחיד אותי, במיוחד הידיעה שברגע שהמושיע שלי יפתח את פיו, הוא עלול להרוס את כל התדמית הזו שבניתי לו.
"זה היה כיף." הוא אומר וברגע שהוא מוריד את הקסדה שלו החיוך הכי מקסים שראיתי בחיי נחשף תחתיו, למרות שאני מניחה שרוב האנשים לא היו מוצאים אותו מושך במיוחד בגלל שהוא היה ממזרי להפליא, אבל הוא התאים בצורה נפלאה כל-כך לכל הסיטואציה שלא יכולתי להרגיש אחרת.
"כן, אני מניחה שאתה צודק." אני אומרת, קצת חסרת תחושה לפתע, דבר שאני חייבת לנער את עצמי ממנו בגלל שאני לא יכולה פשוט לתת לחיוך מקסים של זר נדיב לבלבל אותי, אני עלולה להיקלע למצב לא נעים.
"את רוצה שנשב לקפה ותספרי לי מה גרם לך לקפוץ על אופנוע של מישהו זר?" הוא שואל, אך נראה שבהחלט התועררתי מעט מהחלום בו הייתי עד עכשיו, בגלל שלפתע נזכרתי כי בעולם האמיתי, אנשים לא נחמדים כל-כך בלי סיבה. אני תוהה אם עליי להתעקש שאני צריכה לעזוב לפתע, אבל אני מניחה שהסקרנות עומדת להרוג גם אותי, בגלל שאני לא יכולה לגרום לעצמי לעזוב.
"למען האמת, הסיפור די פשוט, ברחתי מהשוטרים וזאת הייתה האפשרות היחידה שלי." אני אומרת ומושכת בכתפי, אך הולכת אחריו אל תוך הקפה בכל מקרה, לא יודעת מה לעשות יותר עם עצמי. יש לו שיער חלק ונחמד, בדיוק באורך הנכון בשביל להסתיר את עיניו בווית הנכונה.
"זה לא נשמע כמו סיפור פשוט בכלל," אני מביטה בו בדיוק בזמן בשביל לתפוס זכר של חיוך חתולי."במיוחד לא כשזה בא ממישהי כמוך." הוא מוסיף כלאחר יד שנייה לפני שאנחנו מתישבים באחד השולחנות. אני לא אומרת דבר במשך זמן מה, יודעת בדיוק למה הוא מתכוון, זה לא דבר חדש, לאנשים רבים קשה להאמין שמשהו קטן ויפה כל-כך כמוני יכול להיות בעל דעות מוצקות כל-כך, אני מניחה שאנשים רבים עדיין חושבים שכל עוד יש לי כסף ויופי, אין לי צורך לבזבז זמן על דבריים שוליים כל-כך.
"למה ברחת מהשוטרים?" הוא שואל לאחר שמלצרית מתרחקת מאיתנו מספיק בשביל לא לשמוע את השיחה שלנו. אני חייבת להודות שהרגשתי משיכה מסיימת אליו והלב שלי התכווץ בקנאה לרגע כאשר המלצרית פלרטטה איתו, אך הקנאה עזבה ברגע שקלטתי שהוא לא משחק את אותו משחק כמוה, הוא באמת ומתמים היה מעוניין בי, או לפחות בסיפור שלי. ידעתי באותו הרגע שאני עומדת להישאר פה, ולספר לו את רוב הסיפור שלי, הרבה יותר משסיפרתי לכל אחד אחר אי-פעם לפחות.
אני מניחה שסיפרתי לו בגלל שחשבתי שזה עומד להיות סוף הסיפור, שאני לא עומדת לראות אותו יותר בחיים, זו הייתה הפתעה נעימה להיזכר ברגע הזה כאשר הוא סיפר לנכדינו איך נפגשנו.