אותה הפגישה.

בפגישה הזו, לא היו הרבה מילים.
היו דמעות, וחיבוק אחד ארוך. ועוד דמעות.
חמות, נושבות כמו רוח. שואבות אותי אל עברי.
בפגישה הזו, לא הייתה הרבה תקווה.
הייתה אהבה, ושנאה, ופחד נורא. אולי קצת אהבה.
כואבת, שורפת, שוברת – מוחקת מעל פני האדמה.
הפגישה הזו, לא היה הרבה מזל.
היה עצב וכאב. תחושת אבדון כבדה.
מרחפת מעלינו, תחושה מבלבלת.
בפגישה הזאת, הזמן חלף, דקה ארכה כמו נצח.

ואז זה נגמר.
הפגישה הזאת, הסתיימה בשברון.
שברון שלי ושל החיבוק ושל הדמעות השבורות.
שברון של האהבה והשנאה, ואותו פחד נורא.
שברון של העצב והכאב. והתחושה… מרחפת. שבורה.