"אחד מאתנו הולך. ואחד מאתנו נשאר."
הוא הלך והפסיד בקרב הזה. זה כבר אבוד לו.
הנער שמולו הלך וניצח. שיערו השחור בהק ועיניו השחורות כשיערו נצצו בזעם טהור. הוא לבש מעיל עור ארוך ושחור. מגפיו השחורים נקשו על הקרקע הקרה. הוא לבש חולצה אפורה עם ציור גולגולת אדומה ומכנסי ג'ינס שחורים. הוא אחז בידו חרב ארוכה וחדה.
הנער שמולו תקף שוב ושוב. לרגע היה נראה שהוא מפסיד, אבל אז הוא עקר את החרב של יריבו ממקומה.
הוא מעד על דבר מה כשחיוך עולה על פניו של הנער שמולו, ונפל על הקרקע, כשחרבו במרחק כמה מטרים ממנו. נעלי הספורט הלבנות שלו התלכלכו מעט מהאדמה, ומכנסי הג'ינס התכולים שלו ידעו ימים טובים יותר. הקפוצ'ון האפור שלו היה פתוח וכובע הצמר נפל מראשו כבר מספר דקות לפני תחילת הקרב. החולצה הלבנה שלו התלכלכה במספר כתמי דם יבשים.
שיערו הבלונדיני נראה דהוי, אך עיניו הכחולות היו מלאות ברק ובהקו בשנאה.
הנער שמולו עמד זקוף כשהוא מחזיק את החרב, כך שחודה צמוד אל גרונו של הנער הבלונדיני. המבט הזועם לא סר מעיניו, וחיוכו הפך קטלני.
הנער הבלונדיני הביט בנער שמולו במבט מלא בשנאה יוקדת.
"אתה לא תצא מהקרב הזה בשלום," הנער אמר וקירב את חרבו עוד יותר אל גרונו של הנער הבלונדיני. זרזיף דם קל החל לזלוג מהנקודה בה החרב נגעה. קולו היה אכזרי ומלא זעם כעיניו. החיוך לא נמחה מפניו גם כאשר הנער הבלונדיני ירק על מגפיו השחורים בזעם.
"רק אחד מאתנו יצא מכאן בשלום. ושנינו יודעים מי זה." הנער חייך למראה הדם שזלג לנער הבלונדיני, ועל התאפקותו לא להתפרץ עליו בזעם. הוא ידע שהנער הבלונדיני יודע שאם יעשה כך, סופו יהיה קרוב מהמתוכנן. אז הוא שתק.
מסביבם הבניינים עלו בלהבות וקול סירנות נשמע. עצים העלו עשן וצרחות פחד ואימה נשמעו במעומם, הרחק משם. אך הם ידעו שאיש אינו יראה אותם, ושאיש אינו יפריד ביניהם.
אחד מהם ילך משם.
ואחד מהם יישאר.
"אני לא יכול לתת לך למות ככה סתם, באמצע רחוב ריק-"
"שבמקרה בוער," הנער הבלונדיני העיר, והוא נעץ בו מבט זועם.
"תשתוק!" הוא צרח. הנער הבלונדיני נרתע. הוא ידע כמה אסור לעצבן אותו, בעיקר לא במצבים כאלו.
אבל מה זה משנה, הוא חשב. בכל מקרה אני אמות.
"אז כמו שאמרתי, אני לא יכול לתת לך למות ככה סתם באמצע רחוב שומם, ריק מאדם. טוב, הפרט הזה לא כזה משנה לי. אבל לתת לך למות רק בחרב, בקלות שכזאת? במהירות שכזאת? זה יותר מידי נחמד מצדי."
"אז מה דעתך להיות נחמד ולו רק לפעם אחת?" הנער הבלונדיני אמר, ובקולו נשמעו רסיסי שנאה עמוקים.
הנער שאחז בחרב הניד בראשו.
"לא. אני לא אתן לאחי למות בצורה כזאת. אתה צריך למות בדרך יותר… נוראית. סבל."
הנער הבלונדיני הביט בו בעיניו הכחולות, אשר נצצו מאותו זעם בהן נצצו עיניו השחורות של אחיו.
"מתי פעם אחרונה עשית משהו נחמד? אף פעם – אני חושב. מה הבעיה לעשות משהו נחמד פעם אחת?"
נראה היה שהנער מולו השתכנע.
"נראה. לך זה לא כזה משנה הרי, אתה בכל מקרה תמות."
נשמעה חבטה במרחק של כשלושה רחובות. מבטו של הנער בעל החרב הוסט בשל ההפתעה, והנער הבלונדיני החליט לפעול.
הוא הדף את אחיו בעזרת רגלו. אחיו מעד ולקח לו כשתי שניות להתאושש מהמהלומה. בזמן הזה הנער הבלונדיני לקח את חרבו ונעמד מולו, כשעיניו נוצצות בזעם מחודש.
עיניו של אחיו נצצו גם הן באותו הזעם שבהן נצצו כל הזמן, רק שעכשיו נראה היה שהזעם התחזק.
"הו, איך שאתה תשלם על זה," הוא אמר ונעץ בו את מבטו הזועם. גבותיו התכווצו בזעם והוא תקף, שוב.
הקרב התחדש. החבטה הביאה לנער הבלונדיני תקווה מחודשת שאולי לא הוא זה שימות היום. שאולי זה יהיה דווקא אחיו.
לאחר מספר מהלומות חוזרות ונשנות אשר לא הועילו לו בדבר, הנער הבלונדיני נעץ את חרבו בכתפו של אחיו.
אחיו זעק בכעס ובשנאה, ובשלב הזה הזעם בער בעיניו השחורות. הוא אחז בכתפו לאחר שהנער הבלונדיני הוציא את חרבו, מוכן להמשיך ולהילחם. ידו של אחיו נצבעה בדם.
הוא צרח בזעם והניף את חרבו אל כיוון אחיו הבלונדיני, אשר חיוך ניצחון עלה על פניו.
ואז הוא מעד. פעם נוספת.
והמצב חזר להיות כשהיה. רק שהפעם, אחיו היה אפוף זעם. החרב שלו הוצמדה לגרונו של הנער הבלונדיני. אחיו התכופף לעברו.
"אחד מאתנו הולך. ואחד מאתנו נשאר. והפעם, אני הולך להרוג אותך." הוא לחש באוזנו של אחיו, אשר שיערותיו הבלונדיניות התלכלכו עוד יותר משהיו קודם.
הוא התרומם כשחוד החרב עדיין צמוד לגרונו של אחיו. שיערותיו השחורות היו פזורות על פניו ברישול, והסתירו מעט את עיניו השחורות.
"אני לא בורח," אחיו אמר לפתע. הוא נעץ בו את מבטו.
אבל החרב לא זזה ממקומה. הזעם בעיניו השחורות של אחיו לא נעלם.
"אתה לא בורח," הוא אמר. "אבל אתה נכנע."
ובצרחת זעם אחת אחרונה זה נגמר.
תגובות (19)
הא, סיפור מגניב.
זה מבוסס על משהו?
לא ממש…
ותודה =)
הו, זה טוב כמו כל האחרים שלך.
אגב, מה עם התיאור שרצית לתת?
תודה.
שלחתי לך את התיאור בצור קשר.
יפה, כמו כל הסיפורים שלך =)
( פרצוף מקנא )
זה מדהים. אני נורא אהבתי את זה..
כל הכבוד לך! :)
אז,
בתור התחלה, ההתחלה. לא ברור מי מדבר ומתי. קראתי את הפסקה פעמיים לפני שהבנתי מי דוחף את החוד של החרב שלו על מי ולמה.
בנוסף, השתמשת בכמות מוגזמת בשורש "ז.ע.מ", מה שהיה נורא מעצבן.
את גם אומרת שהסיפור לא מבוסס על כלום, אבל האמת שזה מזכיר את פרסי ג'קסון במידה מטרידה, שלא לדבר על חוסר הריאליסטיות של הסיפור (הוא מוכן ומסוגל להרוג אותו ברגע, אבל שניהם פשוט נעצרים לפלרטט. איפה ההגיון, איפה?).
זה מה שהצלחתי למצוא בקריאה אחת. בבקשה.
בכבוד רב, אינטלקטואל חביב לשעבר.
תודה על הביקורת המלבבת.
אני לא קראתי ולא קוראת פרסי ג'קסון, אז זה לא מבוסס על זה.
וזה לא אמור להיות הגיוני.
טוב, תודה בכל מקרה.
תעזבי, סטיבן פשוט מחפש למי להיטפל.
האמת שביקשת ממנו שיכתוב לי ביקורת *-*
לפחות הוא לא העיר לי על המשלב הלשוני (מה שזה לא אומר)…
למשלב לשוני יש שלוש רמות:
~נמוך, שזה בדרך כלל משלב שמשתמשים בו ביום יום, או שכותבים איתו סיפורי ערסים, ובו משתמשים בכל הסלנג.
~משלב בינוני, שהוא בדרך כלל צורת הדיבור של האנשים הנורמליים, ואני לא יודעת איך להסביר את זה טוב יותר, אני מניחה שזה בערך המשלב של הסיפורים שלי.
~משלב גבוה: סטיבן. או במילים אחרות, רמת דיבור גבוהה מאוד.
הייתי מסבירה לך את זה טוב יותר, אבל אני די שכחתי את ההסבר שנתנו לנו בכיתה ו… אני לא זוכרת מה ההגדרה.
אה. תודה…
אני יכולה לחפש במחברת אם מאוד חשוב לך.
לא, זה בסדר…
ההגדרה הזאת מספיקה לי =)
מִשְלָב או "משלב לשוני", הינו מושג מתחום הבלשנות אשר בא לתאר את רמת הרשמיות (פורמאליות) של טקסט מדובר, כתוב, או מסומן.
במשלב בא לידי ביטוי ההקשר החברתי של הלשון- כורח הנסיבות והסיטואציה הספציפית שבה נאמרו, נכתבו או סומנו הדברים. אדם עשוי לשנות את משלב שפתו לפי בחירתו וראות עיניו ובהתאם לנסיבות. למשל כאשר אדם משוחח עם אשתו או ילדיו סביר שרמת הרשמיות של השיח תהיה נמוכה (משלב נמוך), ואילו אם אותו אדם יישא נאום בטקס רשמי סביר שיבחר להעלות את רמת לשונו (משלב גבוה).
מגזרים שונים ואוכלוסיות שונות משתמשות במשלבים שונים.
מקובל לקבוע את המשלב בהשפעת כמה גורמים:
תחום השיח: ישנם תחומים שמאלצים שימוש במשלב יותר גבוה לעומת תחומים אחרים, למשל שיח בתחום המשפט או הרפואה לעומת שיח בתחום הספורט.
המדיום (האמצעי) התקשורתי: רמת הרשמיות הנדרשת בכתיבת מכתב למשל, שונה מהרמה הנדרשת בשיחה שבעל פה (גם כאשר מדובר באותם מוען ונמען).
תפקיד המשתתפים במסרים: כאמור, אופי השפה הוא שונה כאשר מדובר למשל בשיחה בין בעל לאישה לעומת מפקד וחייל, מראיין ומרואיין וכו'.
מידת הפורמאליות של השיח: משלב בטקס רשמי הוא שונה ממשלב של שיחה אינטימית, משלב של מאמר מדעי שונה ממשלב של רשימת קניות, משלב של מכתב הממוען לחבר שונה ממשלב של מכתב הממוען למרצה באקדמיה וכו'.
והנה מה שאמרתי לך מקודם, לגבי סוגי המשלבים:
החלוקה הנפוצה של הלשון מציגה ארבעה משלבים עיקריים:
לשון גבוהה / מליצית: שפה פיוטית המאפיינת את הלשון הספרותית והמקראית. הייתה בעבר לשון מדוברת אך השתנתה עם השנים, והיום כמעט ולא נמצאת בשימוש בשפה היומיומית ומופיעה בעיקר בספרות, באקדמיה, בנאומים, במכתבים רשמיים וכו'. לדוגמא: "טוב היה אילו חזרתי לביתי, אלא שכבר ירד היום וביתי רחוק
לשון תקנית: הלשון שנקבעה רשמית על ידי הממסד הלשוני, וכפי שבאה לידי ביטוי בנוסח החדשות בכלי התקשורת. יש לה שימוש ביומיום בעיקר בקרב אנשי מקצוע, נותני שירותים, אנשי חינוך וכו'.
לדוגמא, הפיכת דברי עגנון למשלב זה תראה בערך כך: "היה עדיף לשוב הביתה, אך בא הערב וביתי נמצא הרחק מהעיר".
לשון מדוברת: מתבססת על הלשון התקנית אך ללא הקפדה מדויקת על כל כלליה, מאופיינת בשימוש על ידי הציבור הרחב בשגרה היומיומית וכוללת לעיתים מבעים אשר לרוב אינם בשימוש בשפה התקנית.
לדוגמא: "הכי טוב היה אם הייתי חוזר הביתה, אבל כבר היה חושך ואני גר מחוץ לעיר".
לשון תת תקנית (סלנג): לשון שאינה כפופה לכללים רשמיים והשימוש בה נעשה כראות עיניו של הדובר. נפוצה ביותר בקרב בני נוער. מעין תמונת מראה של הלשון הגבוהה – סביר שלא יעשה בה שימוש בטקסט או שיח ספרותי, אקדמי או רשמי ואילו עיקר הופעתה תהיה במצבים בהם רמת הרשמיות המצופה היא הנמוכה ביותר כגון שיחות רחוב, שיח בין חברים, התכתבויות במסרונים וכו'.
לדוגמא, לו היה כותב עגנון את דבריו בצורת סלנג הם היו נראים בערך כך: "אם הייתי עף הביתה זה היה הכי טוב, אבל כבר היה לילה ואני גר רחוק לאללה".
מאוחר מידי.
טוב, תודה בכל מקרה.
לא באמת קראת את זה, הא מיכל?
קראתי את זה. (נשבעת לך).
אפילו העתקתי והדבקתי לוורד כדי שלא אשכח -.-