איזון: מלאך המוות

אני לא יודעת בדיוק איך הכוחות החדשים שלי עובדים, אך זה לא עניין אותי, לא כל עוד הכל הלך כשורה.
למשל עכשיו, אין לי שום מושג איך הגעתי לפה, לעזאזל, אני אפילו לא לגמרי בטוחה איפה זה פה, אך זה לא חשוב כי ברגע שאני רואה את מורפיאוס, אני שוכחת הכל.
קל לשכוח שהנער שעומד מולי הוא מלאך מוות, זאת אומרת, אין לו כנפיים, וכרגע הוא נראה כל-כך נורמלי, כמו כל נער אחר שאי-פעם למד איתי בתיכון, כמובן שברגע שהוא פתח את פיו ודיבר היה ברור שהוא שונה מהם לחלוטין, הוא נשמע כמעט זקן לפעמים, כאילו העידנים הראו את חזקתם בו.
אני מסרבת לפגוש במבטו ופשוט ממשיכה להביט אל עבר התהום, יש משהו מסוכן באוויר כאשר הוא מופיע, משהו בין שנינו שפשוט גורם לנשימה שלי לעצור בכל פעם מחדש, אז אני פשוט מסרבת להביט בעיניו כי אז, אני יכולה להתכחש לזה.
אני לא בטוחה כמה פעמים כבר נפגשנו, אך אני בטוחה שכבר עברה יותר מחצי שנה מאז הפגישה הראשונה שלנו, מאז שראיתי את העיניים הללו בפעם הראשונה. העיניים שלו היו דבר מה מופלא, הן היו כהות, כמו בורות ללא תחתית, כל-כך כהות שלא ניתן היה לראות את האישון כלל.
מורפיאוס נשק לי, שפתיו רכות על שפתי. נשיקותיו היו עצלות, כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם, אהבתי אותו על כך, על כך שהוא נתן לי לדמיין שיש לנו נצח.
בשלב מסויים שמעתי רעש והזזתי את פניי ממנו אל עבר האגם, משהו היה לא במקום, אך לא יכולתי לשים את אצבעי על דבר מסויים, לפחות לא באותו הרגע.
"אני אוהב אותך." הוא לחש אליי, פניו ממתחפרות בשיערי, ואני לא יודעת אם להאמין לדבריו.
נערים רבים כבר אמרו כי הם אוהבים אותי, אך אהבתם אליי הייתה נעורית ורגעית לחלוטין, וידעתי שאהבתו אליי לא תהיה כזו, בעיקר משום שהוא כבר מזמן לא נער, לא באמת.
זאת אומרת, הוא נראה כאחד אך ידעתי שמאחורי הגוף החסון הזה והפנים הצעירות הסתתרה לה נשמה בת כמה מאות ואולי אפילו אלפי שנים.
אני חושבת שהוא הרגיש את היסוסי בשלב מסויים ובגלל זה הוא חיבק אותי, אך אני לא בטוחה אם זו הייתה דרכו להראות לי שהוא כאן לצידי וכאן הוא מתכוון להישאר, או שזו הייתה דרכו לתבוע עליי בעלות.
אני לא בטוחה לגמרי מתי שמתי לב לעורב, אך ברגע שראיתי אותו, ידעתי שהוא לא יכול להיות סתם עורב, היה קסם מסויים סביבו, זה הרגיש כמעט אפל, יכולתי להרגיש את זה אפילו ממקום מושבי על שפת האגם.
"תזהר ממנה, ילד," העורב אמר, אך מורפיאוס התעלם ממנו."אלים לא יודעים כיצד לאהוב." הוא נמצא הרחק מאיתנו, אך הוא לא צריך לצעוק בשביל שנשמע אותו, אך לא ידעתי בדיוק מה הוא רצה שנשמע.
"אני לא אלה." אני עונה לו בתשובה, אני לא צועקת זאת או מרימה את קולי, אך אני יכולה לראות כי הוא שמע כל מילה שאמרתי.
"בינתיים," הוא אומר וצוחק קלות, ידעתי באותו הרגע שמישהו מדבר דרך העורב ההוא."את לא אלה, בינתיים,"הסיפורים על אנשים אשר מדברים דרך חיות הינם עתיקים, אין שום מקרה מתועד שלו בשנים האחרונות. היה הרבה יותר קל לגרום לחיות להעביר הודעה שנאמרה להם, אך במקרה הזה, למישהו היה חשוב כל-כך להעביר את מסרו שהוא החליט השתלט על עורב."אך אל תדאגי, ביום מן הימים את תקבלי את מעמדך הראוי." הוא בוחן אותי, ומשהו בדרך בה הוא עושה זאת גורמת לי לזוז במקומי באי נוחות.
"אך זיכרי,"העורב מוסיף שנייה לפני שהוא עף מהמקום."העובדה שאת עדיין לא אלה, לא אומרת שאת יודעת לאהוב."