אלימות

אחת עשרה בלילה, רעשים נשמעו מבחוץ. 'הערסים האלה שוב. בכל שישי בלילה אותו סיפור; הם משתכרים בגן, מעירים את כל הדירות מסביב והופכים את המקום לפח הזבל הפרטי שלהם.
בשבת בבוקר דנה צריכה לשחק בין הזכוכיות של בקבוקי הוודקה השבורים שלהם ולא פעם היא חוזרת עם פציעות הביתה. זין זה קורה שוב הלילה, אני יוצא אליהם.
הבני זונות האלה דוקרים מיד, אני צריך את האקדח איתי' אלכס חשב.
"חבר'ה תזיזו את המסיבה למקום אחר בבקשה, מאוחר ואנשים מנסים לישון" הם היו ארבעה, אחד מהם נראה כבר מחוק לגמרי. "מי זה? מה הוא רוצה?" אמר השיכור, המשמעות בקושי מובנת מהדיבור המסורבל שלו.
"הוא אומר שאנחנו צריכים לעוף" ענה אחד שחובש כובע. הוא חייך. "אנחנו בשקט פה כמו בספריה אל תדאג" אמר השלישי. "פשוט תעברו לגן אחר, אני לא רוצה לקרוא למשטרה" אלכס ניסה.
"הופה מתחיל לאיים הדוקטור" אומר הרביעי, אחד גבוה במיוחד. כולם צוחקים כשהוא אומר דוקטור. מתי דוקטור נהפך לעלבון?
"יאללה תקרא להם נראה לך שהם יבואו לפה" אמר השלישי. "מי זה הליצן הזה" אמר זה עם הכובע. הגבוהה התקרב לאלכס. נראה שהוא המנהיג. "תעוף מפה מהר לפני שיהיה בעיות אשכנזי קוקסינל"
ביד שמאל אלכס אחז בקת האקדח שהוסתר לו מתחת לחולצה. "ניסיתי לדבר אתכם יפה. עכשיו קחו את עצמכם ותזדיינו מפה". כובע והשלישי קמו והחלו להתקרב אליו. אף אחד מהם כבר לא חייך.
השיכור נשאר במקומו, צועק דברים לא מובנים ומעודד אותם לתקוף. הגבוהה הכניס יד לכיס כדי להוציא משם משהו. אלכס שלף את האקדח וכיוון אותו לפניו של הגבוה.
האחרים נעצרו ומבט של תדהמה מטופשת מרוח על פניהם. "אל תזוז" אמר לאט, שומר על קור רוח. הנשק ביד החזיר אותו ללילות ההם בצבא.
פתאום זה עם הכובע התחיל לרוץ לעברו. הוא החזיק משהו בידו, זה נראה כמו נשק. בינו ובין אלכס הפרידו חמישה מטרים, לא היה זמן לחשוב. הוא ירה.

במשפט אלכס שמע בלי סוף שהילד כל כך מתוק וטהור, אחד הצדיקים שנולדו מחדש. הוא לא יכל לעצור חיוך ציני מלעלות על שפתיו. כשיצא מהאולם חיכו לו ההורים של הילד. הוא זיהה אותם מיד.
ברגע שנוצר קשר עין האבא התחיל להשתולל. "רוצח! חרא!" צעק "חתיכת זבל! שולף אקדח על ילדים! בן זונה צריך להוריד לך את הראש" אשתו היסתה אותו.
"די שאול תשתוק עכשיו" הכעס נשמע בבירור בקולה אבל היא הצליחה למשול בו. "הרסת לו את העצבים ברגל" אמרה "הוא יצלע כל החיים. יכלת לגמור את הילד שלי סתם כי הם עשו רעש ליד הבית שלך. מה יש לך להגיד?"
"אתם קוראים לי רוצח אבל אתם טועים. אני הצלתי את החיים שלו" ענה אלכס. האבא איבד את העשתונות ותפש את אלכס בחולצה "מה אמרת?!" הוא צרח וקולו נשבר.
אלכס הוריד בעדינות את היד של האבא "מה ששמעת" אמר. בקושי הצליח לעצור בעצמו, כל כך רצה להחטיף לאיש הזה.
"אתם מדברים במשפט בלי סוף על כמה שהוא טוב ותמים עם נפש עדינה אבל אני לא פגשתי כזה בנאדם אותו לילה. ראיתי את העניים שלו כשהוא רץ אלי עם הסכין ביד. הוא היה רוצח אותי בלי למצמצץ.
אני מודה לאלוהים כל יום שהיה לי השכל לצאת עם האקדח ומודה לו שוב על היריה הטובה שיריתי שהצילה את החיים שלי ולא לקחה את שלו" הכעס שלו עבר. הוא היה חייב להסביר להם, חייב שיבינו.
"אתם מבינים מה אני אומר לכם? שנינו יצאנו חיים בסוף במקום שאחד יהיה בקבר ואתה עוד קורא לי רוצח. יש לי ילדה קטנה שלא יכולה לישון בלילה כשילדים משתכרים בגן מחוץ לבית ואף אחד לא מעז לצאת לדבר איתם, כולם מפחדים על החיים שלהם.
הם זורקים את הזבל שלהם לתוך החצר אצלנו בבית. הילדה שלי צריכה לצאת לשחק בבוקר ולדרוך על זכוכיות בתוך פח הזבל שנהפכה החצר שלנו. לא יכלתי לסבול את זה יותר"
כשסיים עמדו דמעות בעיניו. נראה שגם זעמם של ההורים שכך. הם הסתובבו ללכת בלי להוסיף מילה. לפני שהלכו האמא זרקה בו מבט שגרם לו, לרגע אחד, להרגיש שהצליח.