אל תעזבי אותי

אני מניחה שלא ציפיתי לראות אותו בפתח דלתי, אך למרות זאת לא הופתעתי יותר מידי, משהו בי לחש שהוא יחזור.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת, קולי אדיש ואני מצפה בקוצר רוח לטרוק את הדלת הזו בפנים המעצבנות שלו, אני מניחה שהסיבה היחידה שאני לא טורקת לו את הדלת בפנים עכשיו, היא העובדה שאימא שלי לימדה אותי נימוסים, שאפילו עכשיו לא מוכנים לעזוב אותי.
"את לא הגעת לבית הספר היום ואני דאגתי." הוא אומר ומושך אותי לחיבוק ולמרות שאני לא רוצה שום קשר אליו, אני לא מצליחה לגרום לעצמי לדחות את חיבוקו, אני מניחה שאני פשוט עייפה מידי בשביל לעשות את זה.
"פשוט לא הרגשתי טוב." אני ממלמלת אל תוך כתפו, שנינו ידענו שזה שקר, אך הוא לא אמר דבר בעניין, יודע שאין לי כוח לדאגה שלו.
אני מתרפקת בחיבוקו, יודעת שברגע שאני אעזוב את חיבוקו, זה יסתיים לנצח. ואני מדברת על יותר מהרגע הזה, אני מדברת על מערכת היחסים בינינו, על כל הכאב שהרגשתי, על כל הדמעות שהזלתי, אני מדברת על חיי.
"אני מצטער," הוא לוחש אל תוך אוזני, שפתיו נגעו-לא-נגעו בה."אני יודע שאני אדיוט ושאת כנראה שונאת אותי," הוא מוסיף ומלרות שאני רוצה לדבר אני לא מספיקה."אבל בבקשה אל תעזבי אותי." קולו ממשיך להתגלגל בראשי הרבה לאחר שהוא מפסיק לדבר, בשלב מסויים אני בטוחה שהוא כבר לא מצפה לתשובה, אך כאשר אני מרימה את מבטי אליו הוא מביט בי בצורה שמבהירה לי שאני טועה.
"אתה עזבת אותי."אני אומרת לו בשקט, ולא מוכנה לפגוש את מבטו שוב, יודעת שכל זה יותר מסובך ממה שאני רוצה שהוא ידע.
"את יודעת שלא לזה אני מתכוון." הוא אומר וצדק, אני ידעתי היטב למה הוא התכוון, אך לא יכולתי להבטיח לו דבר בעניין, בגלל זה פשוט חיבקתי אותו חזק יותר וקיוויתי שהרגע הזה לעולם לא יעבור.