אני הבעיה

"תתחילי מחדש." היא אומרת לי בקולה האדיש, היא לא דיברה אל איש כך, רק אליי, ואני שנאתי את זה.
"למה?" אני שואלת, וקולטת באיחור שאני לא אמורה לשאול, כי היא רק תמציא תירוץ מטופש כלשהו, ואני בכול זאת אצטרך לעשות זאת.
"כי העמידה שלך לא נכונה." היא אומרת ומסתובבת ממני, היא לעולם לא מסתכלת עליי, אני חושבת שזה מכאיב לה להסתכל עליי, כי אני לא מי שהיא רוצה שאהיה.
אני מביטה ברגלי ואני יודעת שאני עושה הכול נכון, העמידה שלי נכונה, התנועות שלי נכונות, הדבר היחיד שלא נכון בי, הוא שאני לא מישהי אחרת.
"ואת לא מלמדת נכון." אני אומרת, קולי שקט אך היא שומעת זאת, אני יודעת שהיא שומעת.
"הבעיה אינה בי," היא אומרת ומביטה מהחלון. "הבעיה היא בך." היא מוסיפה ושולחת לעברי מבט קטן ומאוכזב.
"את צודקת, אני הבעיה," אני אומרת לפתע, ואני יכולה לראות את ההפתעה בפניה."הכול היה פשוט יותר אם הייתי קלייר, נכון אימא?" אני שואלת קולי קר כקרח, ואני רוצה להיות בכול מקום אחר, לא הייתי צריכה להציעה שהיא תיתן לי שיעורים, לא הייתי צריכה לנסות ולהתקרב אליה, היא אולי אימי, אבל זאת לא אומרת שאני צריכה קשר כלשהו איתה.
"כן, הכול באמת היה פשוט יותר אם היית כמו קלייר." היא מסכימה, אני שונאת אותה וגם את קלייר, שמעולם לא פגשתי ורק שמעתי עליה סיפורים, היא מתה הרבה לפני שנולדתי.
"אמרתי אם הייתי קלייר, לא אם הייתי דומה לה," אני אומרת קולי צרוד, ויש כל-כך הרבה שאני רוצה להגיד לה. "כי זה מה שחשבת נכון? כשאמרו לך שאת בהריון עם בת, שתהיה לך עוד קלייר קטנה ומקסימה שתתפוס את מקומה, נכון?" אני רוצה לצעוק, אך אם אעשה את זה, מישהו מהכיתות האחרות יגיע לבדוק מה הבעיה ואני לא מוכנה לזה.
"אני מצטערת שאני לא היא, אימא," אלוהים, למה אני מנסה בכלל? "ואני מצטערת שאני לעולם לא אהיה היא, אבל את יודעת, את צריכה להודות שיש לך בת אחת, מאשר שתיים מתות." אני לא יודעת למה אמרתי את זה, אבל המבט הפגוע על פניה, גורם לי להרגיש נורא, אבל גם טוב במין דרך קטנונית ורעה.
"והעובדה שתשווי בינינו לא תגרום לה לחזור לחיים, וככול שתמהרי לקבל את זה, כך יהיה טוב יותר, לכולנו."