אני ואני
הדם קפא בעורקי, ואני חושב שאולי גם ברח לי קצת פיפי במכנסיים. הרגליים שלי הודיעו לי שהן חייבות להסתובב ולרוץ באופן בהול, אבל המבט שלי סירב לזוז ממקומו.
הייתי תלוי מהגג של האסם על חבל חום מחוספס כזה, ממש כמו בסרטים. הרוח ככה נדנדה את הגופה הרפויה שלי משהו כמו 10-15 מטר מעל הרצפה, אבל לא היה שום סולם בסביבה. תהיתי איך לכל הרוחות הגעתי לשם?…
אני עצמי (או שאולי לא אני עצמי) עמדתי כאמור למעטה, ונקרעתי בין הדחף לברוח ובין הקיפאון שאחז בי. היינו אותה הדמות,- אני התלוי ואני העומד. אותו אורך שיער והכל. ההבדל היחיד ביננו, היה הלבוש.- אני לבשתי טי שרט, מכנסיים ארוכות, כובע רחב שוליים ונעלי עבודה, והוא לא לבש כלום. רק טבעת החבל הייתה ענודה לצאוורו (שהוא צאוורי), ועליה הוא היה מתנדנד לו שם למעלה, כמתגרה בכוח המשיכה.
עמדתי ככה הרבה מאוד זמן, ובסוף הסתובבתי והלכתי משם לאט. הלכתי להביא סולם.
הייתי מופתע כמעט באותה המידה כשמצאתי את עצמי שם שוב. הייתי בטוח שכשאני יחזור אני יווכח לדעת שהיתה זו רק הזיה חולפת או חלום. אבל הינה,- אני עוד הייתי שם.- תלוי, ערום, ומתנודד כמקודם. לקח לי זמן למצוא סולם מתאים, והשעה היתה כבר מאוחרת יותר. האסם היה מעט יותר חשוך, ורק קרן אור בודדה שהתגנבה דרך סדק בגג האירה על פני הכחולים.
הסולם רעד קצת, ולכן טיפסתי לאט. אחרי כל שלב הסתכלתי למעלה ולמעטה, וראיתי איך צעד צעד אני מתרחק מן הרצפה ומתקרב לעצמי. כשהייתי גבוהה מספיק בשביל לגעת בגופה המתנדנדת, לא יכולתי להחליט אם יש בי יותר חלחלה ממגע העור הקר, או יותר פחד מהנפילה,- המאיימת עלי בכל שקשוק של הסולם.
לפני שטיפסתי, חשבתי שלמעלה אני כבר אמצה איזו דרך להסתדר עם עצמי ולסחוב את הגופה שלי חזרה למעטה. אבל עכשיו,- בגובה, הבנתי את הקשיים הכרוכים בעניין. לאחר מאמצים רבים הצלחתי להתיר את קשר החבל הגס, אבל האחיזה בגוף הרפוי הייתה למעלה מכוחותי, ונאלצתי להניח לעצמי לנפול הישר מעטה מתקרת האסם. הגופה התנפנפה בדרכה המהירה, כמו בובת סמרטוטים עשויה עופרת, ופני התעוותו בחלחלה נוראית למשמע הקול שנוצר במפגש בינה ובין הרצפה. מחשבה חלפה באותו הרגע בראשי, שאולי היה מוטב להשאיר את עצמי שם. אבל היה כבר מאוחר מדי.
ירדתי לאט לאט בסולם, וכשרגלי פגשו שוב סוף סוף בקרקע יציבה, הבטתי בעצמי הערום.- פני היו עוד כחולות, וגפי היו מוטלים בתפזורת.
"אולי היה מוטב להשאיר את עצמי תלוי שם למעלה" חשבתי שוב לעצמי. אבל גופי כבר היה מונח על הקרקע. אז בלית ברירה, נטלתי עת ומעדר, חפרתי תהום קטנה, והחזרתי את עצמי אל האדמה.
תגובות (0)