אני זאב

אני במערה.
אני יושבת מתכסה בשמיכה היחידה שיש לי. מקור האור היחידי שיש לי הוא המדורה. אש. זה מוזר, בדרך כלל אני פוחדת מאש אך עכשיו, שזהו הדבר הנחוץ לי כדי לשרוד אני משאירה אותה דולקת, ומסתכלת קרוב קרוב. פתאום אני רואה כמה הלהבה יפה, למטה היא אדומה ,לאחר מכן כתומה, אחר כך, קצת צהובה ולבסוף ישנו טיפה כחול. אני יושבת ומסתכלת. מאבדת תחושת זמן ומקום.
אך פתאום כאב חד בצלעותי מעיר אותי מכך.
אני שומעת את ייללות הזאבים וקולטת שהיום ירח מלא. היום זה קורה- אני זאב.
אני מרגישה כאילו שמליון סכינים חדות משספות לי את הגוף! הכאב! אין איך להגדיר את הכאב! הוא כל כך חזק ופוגע! אני מרגישה שגופי מתקמר ואני עומדת על ארבע. ועוד דקירה ועוד פילוח ואני מאבדת הקרה…
אני מוצאת את עצמי במערה כאשר האש אינה דולקת יותר. אני מרגישה קור חד שמפלח את גופי. אני ערומה. אני מלאת דם ושריטות! זהו זה קרה- אני זאב.
אני לא זוכרת כלום מאותו הלילה אך עם הזמן למדתי לשלוט בזה. אני יכולה להפוך לזאב מתי שרק מתחשק לי ולעשות מה שרק מתחשק לי.. אני מרגישה שזהו יעודי- להיות זאב. לחיות בלהקה ולעבוד בלהקה.. זה הדבר הכי חשוב לי ויקר לי!
אז הינה אני זאב ואני גאה בכך.
לפתע אני רואה כלום מלבד שחור.. ושוב מאבדת תחושת זמן ומקום. ושוב זה קורה- עוד סכין חד מפלח את גופי ועוד אחד. ושוב הכאב! אין איך להגדיר את הכאב! וכמו פעם אני מאבדת הכרה וחוזרת למציאות.
אני נמצאת במיטה בבית החולים שכל גופי שבור חוץ מהמפרקת שלי. אני חוזרת למציאות הנוראה ונזכרת בהכל. אין לי כלום. איבדתי הכל. עברתי תאונת דרכים נוראה וכל משפחתי מתה.
אבל אז המציאות היותר נוראית התגלתה לי:
אני לא זאב.