אני כבר לא יציבה יותר.

~תקראו מקודם את "רציתי להוסיף" כי יש מצב שמה שיכתב פה אתם לא תאהבו אותו… לכן אני ממליצה לכם לקרוא את המ שכתוב ברציתי להסיף, תודה ~

חייגתי את המספר שלה לאט יותר מתמיד, הפנים המרובעות שלה במקצת עלו בראשי כשלחצתי על הלחצן הירוק במכשיר, צליל של שיר שאני אף פעם לא הבנתי נשמע, תוך כמה שניות היא הרימה את הפלאפון, קולה המוזר, אולי הדבר הכמעט יחיד שאני לא אוהבת בה, זה הקול שלה, נשמע, מעוות יותר מתמיד בגלל צינון ובגלל הפלאפון.
"כן, נדיה? מה קרה?" היא נשמעה חסרת סבלנות.
"אה… כן. היי" עניתי. לרגע אחד לא הבנתי מה אני עושה. ידעתי שמה שאני הולכת לעשות הוא…. מפחיד יותר מתמיד. ולהתקשר אליה- זה.. כול כך הזוי. כנראה אני באמת סדסיטית. כמו שכולם אומרים. "תוכלי לבוא אליי עוד 20 דקות?" שאלתי.
"אני גרה חמש קומות מעלייך" היא נשמעה קצת מגחכת כמעט "אני יכולה לבוא עכשיו" היא נשמעה כאילו היא רוצה לבוא אליי ברגע זה.
"לא. עוד עשרים דקות. אני מבקשת ממך.תבטיחי לי" אמרתי. עיני התחילו לדמוע. ממה לעזאזל? מיזה שאני הולכת לפגוע בעצמי, לפגוע בכולם? שמתי לב שהרוסית שלה איבדה קצת מהמבטא שהיה לה לפני כמה ימים. כמו קסם. רק שזה לא יהיה בגללי. לא. "במחשבה שניה,אל תבואי" אמרתי נבשימה עצורה.
"אז למה התקשרת?" היא נשמעה מאוד עייפה.
"כי.. טוב. לא משנה… שכחי מי זה"
"נדיה, מה קורה? תסבירי לי בבקשה!" שנאתי את זה שהיא תמיד רוצה תשובות. היא הייתה הבנאדם היחיד שרצה לגלות הכול, וברגע ש- טוב, השאירו אותו לבד לגלות- היא נפגעת. נפגעת כול כך ש… זה יכול להיגמר רע. זה כבר נגמר רע.
"לא משנה. תתעלמי" כמעט לחצתי על הלחצן האדום, אבל תשובתה מנעה ממני.
"אני לא מוכנה לזה" היא אמרה, היא הייתה מותשת, מאוכזבת, כועסת ועצובה. יכולתי שמוע אותה נוחתת על המיטה שלה עם המצעים של אליס מארץ הפלאות, "אתם…. אתם.. אוף." היא הייתה מאוד קרובה לבכי "אל תדחו אותי, בבקשה" קולה רעד.
"אני לא דוחה אותך!" אמרתי בקול רם ממה שהתכוונתי, יכולתי להרגיש אותה מתכווצת.כעסתי. עך זה שהיא לא מבינה את הסיטואציה שלי. ושלה. ושהיא כרגע מתעניינת בעצמה.
"מצטערת" קול היה חלש "תסבירי לי מה קרה" ניתקתי. קולה עדיין נשמע בראשי, זרקתי את הפלאפון על הקיר, מלאת כעס. הפלאפון לא נשבר, אבל נחת, מפורק קצת, על הרצפה. רצתי אל השירותים, דפקתי את ראשי בכיור. כול המחוות הפיזיות פשוט היה דבר היחדי שיכולתי להוציא. לא הרגשתי הכעס.
כאב לי מידי מכדי להרגיש אותו.
* * *
דפקתי על הדלת פעם אחת. פעמיים. שלוש. אין מענה. צלצלתי במתח בפעמון, אין תשובה. עוד פעם. ועוד פעם. כמעט ברמה של אי שפיות. בעטתי בדלת. ידעתי שמשהו לא טוב קרה. הדלת נפתחה בחריקה.
שמעתי אותה בוכה. היא בכתה. רצתי אל המקום ממנו שמעתי את הצליל, היא ישבה על הכיור בשירותים. לקח לי זמן לקלוט מה היא מחזיקה.
"נדיה..?" הבטתי בידיה.
"מה אליה, מה?! מה את רוצה ממני?!" הוא צרחה. היא שמטה את הסכין וזרקה, פשוט זרקה את ידייה לכיווני, מראה את את מה שהייתי אמורה לראות. פחד מילא את גופי. "את רואה! הנה! מגיע לי!" הוא צרחה עליי. הדם זלג מידייה על הרצפה, שלוליות של דם, כתמי דם בערך בכול מקום בישרותים האלו. שמתי לב לפלאפון שלה , מפורק, על הקיר במסדרון.
חיבקתי אותה, לקחתי את ידיה, לקחתי מגבת אדומה שהייתה תלויה על הדלת של השירותים, מלמלתי "יהיה בסדר" באובססיביות, בעודה מייללת. "את לא מבינה!" היא צווחה לי באוזן, בעודי מנסה לעצור את הדימום הבילתי אפשרי מידיה. היא לקחה מידי את המגבת וזרקה אותה מאחורי.
"את לעולם לא תביני" היא עטפה אותי בזרועותיה, עוטפת את חולצת בית הספר שלי בדם. הרמתי את ראשי. שיערה השחור, הקלוע בצמה כהה ויפיפיה, יצא מהצמה בשוונצים של כעס. חתיכות שיער תועות. עיניה הכחולות היו מלאות בדמעות, פניה בדם, אפה הקטן התחכך בלחיי. ניסיתי להתנתק. עצם העובדה שהיא עשתה את זה לעצמה…
זה… אני סיפרתי לה. התחלתי לבכות.
"למה אבל?! למה?!" לחשתי "אל תעשי את זה יותר לעולם~"עטפתי את ידיי סביב גופה, בחיבוק יבש. היא עזבה את חולצתי והרימה בידיה את ראשי אליה,היא קירבה אותי אלייה ו…
נישקה אותי.
צרחתי "מה?!" אבל לא יכולתי, שפתייה, שהיה להם טעם של דם, עצרו אותי מלדבר. ידיה לפתו את כתפיי בכאב כמעט בלתי אפשרי. הורדתי אותה מהכיור וניסיתי להתנתק. אבל.. היא לא עזבה אותי. היא ניסתה לשכנע אותי לשתף פעולה, ניסתה להכניס את לשונה אל פי. סגרתי את שיני, מתמכרת למרקם של השפתיים שלה, אבל לא נותנת לה.. להעמיק אותה.
קיבלתי סחרחורת רצינית. היא דחפה אותי, התנתקה ממני וצרחה.
"מפגרת! את לא מבינה!" היא צרחה. לקחה את הסכין כיוונה אותו אל גרונה. "את לעולם לא תביני! את קטנה מידי! את מטומטמת! לא הייתי צריכה להגיד לך! לא הייתי צריכה בכלל לעלות לארץ עם המשפחה שלי!!!" הצרחה שלה צרמה בראשי.התנפלתי עליה, היא לפתה את הסכין חזק מכדי שאני אוכל לקחת אותה.תפסתי בידה וגררתי אותה אל הסלון, למרות שאני קטנה ממני, למדתי לשלוט ברגשותיי, משהו בי פשוט נעצר. לא נתתי לזה להשפיע עליי. היא המשיכה לדמם, אחיזתה בסכין פתאום נרפתה והיא נפלה בצליל רועם על הרצפה. עיניה התחילו להיעצם. לקחתי את הטלפון הראשון שראיתי וחייגתי למגן דוד אדום.
"רחוב בר-לב 7, נווה שאנן, קומה 3 דירה 5 בבקשה!!!" צרחתי אל הפלאפון וניתקתי. השכבתי אותה על הספה בסלון, רצתיי את המטבח ומילאתי כוס מים, שפכתי אותה פעמיים, ורק אז הצלחתי להביא אותה אלייה, היא רפרפה בעייניה.
"את לא תביני" הלחשיה שלה הייתה שווה לצרחה. שפכתי עלייה את המים, בטעות. עיניה נפתחו לגמרי, ידיה המשיכה לדמם. קצתי אל השירותים ולקחתי את המגבת האדומה שנחה בתוך האמבטיה, והיא לחשה ומלמלה משהו בילתי הגיוני באוקראינית רצופה, עטפתי את ידה הימנית במגבת, מקווה לעצור את הדימום הנורא. ביד השניה הדימופ פסק, תודה לאל.
"את בסדר, תרגעי" מלמלתי, מלטפת את ראשה, מעבירה את אצבעי על קו שיערה השחור.
"את לא מבינה. את מפגרת" הוא אמרה ועייניה נעצמו.
נשארתי חסרת אונים.
עד שהגיע מגם דוד אדום. הרגע שהם נכנסו- רצתי משם. הכי רחוק שאני יכולה. מצאתי את עצמי בפארק ליד הבית והתחלתי לבכות. הרגשות יצאו בסוף.
והדבר היחיד שעלה בראשי היה:
"הרגתי אותה. אני הרגתי אותה".