אני כמו מורה שלא למדה בעצמה

חשבתי על זה. תמיד בסדרה או ספר שיש בהם שני בנים שמאוהבים בבת אחת או שתי בנות שמאוהבות בבן אחד, יש דפוס דומה ובסיסי. עליו מתבסס כל השאר. מספר אחד, בן\בת שמתוייגים בתור חבר, חברה, אדם קרוב, מישהו שאפשר להבין. מספר שתיים, בן\בת שלדמות הראשית יש אליו או אליה משיכה כלשהי. אולי בדמדומים זה לא ככה. אני מניחה שבדמדומים שניהם זה פשוט "החתיך" ו"החתיך". סתם, לא. אולי ה"רוברט פטינסטון" וה"ממוצע". אוי, דמדומים. חשבתי על זה שככה זה גם באנימות שאני רואה, כמו שלמשל מינמי היא דמות ספורטיבית כזאת שמתחברת טוב עם אקי, ומיזוקי היא דמות שמתביישת לדבר איתו והיא מתנהגת במתיקות כזאת. וגם עוד דוגמאות, אבל זה בטח לא אומר לכם שום דבר. "אורה?"
"ממ?" היא ענתה והתיישבה בכיסא שלה. פתחתי את מחברת הקשקושים שלי – או שהיא הייתה כבר פתוחה – והתחלתי לכתוב. "תראי," כתבתי – "נכון הסיפור שלך, 'אהבה ממבט ראשון'? אז תראי. יש כמה חוקים בסיפור של בןXבתXבן. קודם כל, אחת הדמויות המאוהבות צריכה להיות דמות שנחשבת בגדר חברה. והדמות האחרת צריכה להיות דמות בגדר משיכה" כתבתי שני V ליד 'דמות שנחשבת בגדר חברה' ו'דמות בגדר משיכה'. "עכשיו, מה לגבי הדמות הראשית? היא צריכה להיות דמות כזאת שקל להזדהות איתה, דמות שממש יהיה 'מגיע' לה ששני בנים יתאהבו בה, למשל. הבנת?" כשראיתי שהיא רק מכניסה את המחברות לתיק, מעבירה מבט חטוף ומהנהנת, אמרתי, "אבל תראי! רוזה-" היא קטעה אותי בזעם, "מה את רוצה ממני?!". אבל טוב, היא צודקת. אני כמו מורה שאף פעם לא למדה בעצמה. אף פעם לא העזתי לכתוב סיפור בהמשכים. אני כזאת עלובה.