אנשים עפים

זה היה בסך הכל דייט די גרוע. ישבנו באיזו מסעדה היפסטרית שהיא המליצה אליה באזור יפו, עם מלצר חייכן מידי ואוכל יקר ומאוד סביר בטעם. היא הייתה איזו סטונדטית פלצנית לרפואת שיניים שלא הספיקה לדבר על כמה קשה לה בלימודים ושהיא מפחדת מהסטאז' ועוד כל מיני שטויות כאלה. היה לה כובע ברט שחור ואודם מגעיל שהוריד לי את התיאבון. היה גם ממש קר. אולי זה בגלל שלא התלבשתי מספיק ואולי זה בגלל הרוח שהגבירה את התחושה, אבל אני זוכר ספציפית מהדייט הזה שהיה לי ממש ממש קר.
אחרי שעתיים בערך של אוכל ושיחות חולין ליוויתי אותה למכונית שלה. היא חנתה איזה עשרים דקות מהמקום, כי בכל זאת "תל אביב ושישי בערב והכל כל כך עמוס ומפוצץ", אבל הרגשתי צורך ללוות אותה לשם. בכל זאת זה איזור די מסוכן של העיר וגם תכל'ס זה פשוט יהיה לא מנומס להשאיר אותה ככה לבד.
אחרי הליכה מביכה אחת סוף סוף מצאנו את הרכב שלה. הוא ישב באיזה רחוב נידח בעיר, אני מופתע שלא גנבו לה אותו. זאת הייתה סקודה, אחת ממש כמו שלי, אבל דגם יותר מתקדם. שמעתי שיש בו בלותות' ונסיעה שקטה או משהו כזה. אז בכל מקרה, אנחנו עומדים מול הסקודה שלה, אני מסתכל אליה והיא מסתכלת עלי. "היה ממש נחמד" היא אמרה לי וחייכה. נחמד, כן בטח. "אז… נדבר?" היא פתאום לא נראיתה כל כך נורא. אולי זה המבט שלה לתוך העיניים שלי, ואולי זו הרוח שמתדבדרת עם שיערה הארוך, שגלש מתחת לכובע. "כן, בטח, נדבר." אמרתי באיחור של כמה שניות. אין מצב שהיא תחזור אלי. היא פתחה את הדלת של הרכב וחייכה אלי חיוך נוסף. ואז, פתאום, משב רוח חזק הכה בנו מאחור. תפסתי בדלת של האוטו שלה, מנסה להישאר יציב, ולפני שהספקתי להגיב משב הרוח העיף את הברט שלה מהראש. "שיט!" היא צעקה ושלחה אליו יד. "זה בסדר, אני אקנה לך אחד חדש!" ניסיתי להרים את קולי מעבר לרוח. "זה חמוד!" היא צחקקה, "אבל אין צורך."
ואז זה קרה. הגוף הקטן שלה החל להתנתק מהקרקע ולהתרומם לאט לאט לאוויר. אחר כך היא פרשה את ידיה לצדדים במהירות וטסה למעלה, דורסת את האוויר שמפריד בינה לבין הכובע היקר שלה. היא תפסה אותו ביד שמאל ונחתה שוב לידי.
"פיוו… זה היה קרוב." היא אמרה, תוך כדי שהיא חובשת אותו שוב ומסדרת את שיערה. "אז… נתראה!" היא אמרה, ונכנסה לרכב שלה. רק אז כבר הצלחתי לסגור את הלסת שלי. "מה? איך את…" אני לא חושב שהיא שמעה אותי, כי לפני שהספקתי לסיים את המשפט היא כבר התניעה את הרכב ונסעה משם.

בבוקר שאחרי נסעתי להורים שלי לאכול צהריים. זו מסורת קבועה שלנו כבר שנים. הם גרים באחד המגדלים האלה בצפון תל אביב, ממש בקומות האחרונות. כל הדרך אליהם חשבתי על הדייט של אתמול. מה לעזאזל קרה שם? אולי דימיינתי את זה? אולי הגיע הזמן ואני באמת, באמת משתגע?
איך שנכנסתי אמא ישר ירתה עלי את המטר הרגיל של הברכות שלה ואבא, כרגיל, שאל אותי למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע והמשיך להציק לי על זה שאני צריך רכב נורמלי. "אויש תעזוב אותו מנחם," אמא ניסתה להגן עלי, "האוכל לא הולך לשום מקום." התיישבנו שלושתינו סביב השולחן. אמא הכינה קציצות ואורז. "נו, אז איך היה הדייט אתמול?" אבא שאל אותי, כשרוטב אדום נוטף לו מהפה.
"היה בסדר סך הכל… אני לא חושב שיצא מזה משהו."
"אל תדאג. אני בטוחה שבסוף תמצא מישהי שתתאים לך." אמא הניחה יד על הכתף שלי.
"או מישהו!" אבא אמר וצחק, כשהקרס הגדולה שלו מתנפחת ומתכווצת דרך הגופיה הלבנה שלו.
"מנחם!"
"מה? את אמרת שאני צריך להיות יותר מודרני!"
הם המשיכו להתווכח עוד דקה או שתיים, אבל בשלב הזה אני כבר הספקתי להקשיב. פשוט לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שקרה אתמול. זאת אומרת, היא פשוט התחילה לעוף, מאמצע שום מקום. אולי זו איזו המצאה חדשה של אפל? זה הגיוני, בהתחשב בזה שהיא הייתה היפסטרית פלצנית כזו.
"יואבי, הכל בסדר?" אמא שאלה אותי, ושוב הניחה עלי יד. "אתה נראה עסוק במשהו."
"נו די כבר מירי, את מפנקת אותו יותר מידי!"
אמא זרקה לאבא מבט מאיים, ואז הסתכלה שוב אלי. "מה יש חמוד? משהו מטריד לך?"
"האמת שדווקא כן… אז אתמול בדייט, קרה משהו ממש מוזר."
"אז תספר לנו מותק"
"אז אתמול, בטח שמתם לב, הייתה רוח ממש חזקה."
"אויש, עוד פעם לא התלבשת טוב? בטח התחלת להתעתש מולה כמו איזה-"
"זו לא הנקודה, אמא." קטעתי אותה בחוצפה. "בכל מקרה, אז בסוף הערב ליוויתי אותה למכונית שלה."
"נו?" שניהם שאלו בציפייה.
"ואז הרוח העיפה את הכובע שלה."
"נו?"
"ואז היא פשוט טסה למעלה ותפסה אותו!" כמה שניות של שקט פקדו את השולחן. "פשוט ככה, היא עפה באוויר!" אמא הסתכלה על אבא, והוא הסתכל עליה בחזרה. הם היו נראים מבולבלים, ואולי גם המומים קצת.
"ו… ומה קרה אז?" אמא שאלה בעדינות.
"אז היא פשוט נחתה לידי, נכנסה לאוטו שלה ונסעה משם!" אמא ואבא הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהחלל. שיט, זו הייתה ממש טעות לספר להם. עכשיו הם יכולים לשלוח אותי לבית משוגעים או פסיכיאטר או לא יודע מה. קראתי על זה פעם, קוראים לזה אשפוז בכפייה או טיפול בכפייה או משהו כזה.
"וזהו?" אבא, שלשם שינוי תפס מבט רציני, שאל.
"מה זאת אומרת זהו?! אני אומר שהיא פשוט טסה באוויר, כמו ציפור!"
"כן, זה משהו שאנשים עושים."
"מה זאת אומרת?!"
"מה מה זאת אומרת?! היא עפה, מה הבעיה?!"
ניסיתי להגיב לאבא שצעק עלי, אבל לא הצלחתי להוציא אף מילה מהפה.
"יואבי," אמא קטעה את הדממה, "אתה… לא ידעת את זה?"
"לא ידעת מה? מה זאת אומרת? אני חושב שאני לא-"
"יואב… אנשים עפים. אנשים תמיד עפו. זה פשוט משהו שעושים."
"מה?"
"עפים, עפים, יואב!" אבא הצטרף לשיחה. "אנשים שוכבים, יושבים, הולכים, רצים… ולפעמים הם גם עפים! אל תגיד לי שלא ידעת את זה!"
"אבל… איך?"
"תגיד לי, אני נראה לך כמו רופא?" אבא תפס שוב את הצחוק הקופצני שלו. "לך, תקרא באינטרנט."
"מה? רגע, אבל… איך לא לימדו אותי על זה עד עכשיו?! בבית ספר, או אפילו אתם?!"
"יואבי…" אמא ניסתה להסביר. "זה לא משהו שפשוט מלמדים. זה משהו שאנשים מבינים לבד, בעצם. זה כמו… ללמוד לבשל."
אחרי שסיימנו לאכול ואמא פניתה את הכלים, ההורים הלכו לנוח צהריים ואני הלכתי לשבת במרפסת. נזכרתי אחרי כמה דקות במה שאבא אמר והוצאתי את הטלפון. מסתבר שאנשים באמת יכולים לעוף. באזור גיל 16 מתפתחות בלוטות לאורך עמוד השדרה שלנו, שמשחררות אנרגיה חזקה מספיק בשביל להעיף אותנו באוויר או משהו כזה. שלחתי יד לאזור הגב, מקווץ את השחמות שלי חזק וממשש את עמוד השדרה. הרגשתי אותן, המון המון בלוטות קטנות לכל אורך הגב, כמעט כמו בועות. אחרי זה קראתי גם על איך שלאונרדו דה וינצ'י עף בערי איטליה, על יחידת הלוחמה הרגלית-אווירית של צה"ל ועל טורינירים של כדוריד אווירי.
כשסיימתי לקרוא כבר היה חשוך ולטלפון שלי כמעט נגמרה הסוללה. שפשפתי את העיניים שלי והתמתחתי. הרוח הקרה עטפה את הגוף שלי, כמעט משכה אותי אליה. תפסתי במעקה הירוק שמקיף את המרפסת, מתפטה שלא להקשיב לקולה של הרוח.
"יואבי?" שמעתי את אמא מאחוריי. היא לבשה קוטונת ורדרדה ונעלי בית. מה אתה עושה פה?" הסתכלתי עליה וחייכחתי. קיווצתי את השכמות שלי חזק חזק, כמו שהיה כתוב באינטרנט. הבלוטות על הגב החלו להתנפח ולהתמלא בכוח. "יואבי? יואבי, הכל בסדר?" ואז, אז הרגשתי כל כך קליל. הידיים שלי הרפו מהמעקה, והרוח נשאה אותי מהמרפסת.
מפה, הכל נראה פתאום כל כך קטן. הרחובות, המסעדות, הרכבים, הכובעים. אפילו מגדלי תל אביב האימתניים נראים לי כמו עפרונות עכשיו. ואני, שטתי לבד באוויר. בלי בלותות' והיפסטרים מעצבנים שיפריעו לי. רק אני באוויר.
כשקמתי, הייתי על הדשא, למטה. הגוף שלי כאב כולו, וכמעט שהכחיל מהקור. הבגדים שלי היו מכוסים בבוץ ולכלוך. "יואבי? יואבי אתה בסדר?" אמא רכנה לידי. "כן… מה קרה?"
"הכל בסדר יואבי. רק התרסקת קצת." היא הושיטה לי את ידה ועזרה לי לקום. עלינו חזרה לדירה, שמה התקלחתי והחלפתי בגדים. כשיצאתי מהמקלחת היא חיכתה לי בשולחן האוכל עם תה חם. שתינו אותו, והחלטנו שיהיה טוב אם לא נספר לאבא על כל מה שקרה. אמרתי לה תודה, ולקחתי את הסקודה חזרה הבייתה.