ארמון על חוף הים

כאשר הלך יואב על חוף הים. כאשר חברו הטוב, רותם ממלא דלי במים מתוך מי הים. הוא עצמו חפר תעלה עמוקה ליד הארמון שרותם והוא עמלו עליו.
הים בא וחירב את הארמון.
יואב ישב עצוב על המגבת תחת השמשייה והזעיף פנים.
"מה קרה?" שאלה אמו. שיערה נראה כבוער תחת השמש.
"הים אכל לי את הארמון" כעס יואב.
"תבנה חדש, הפעם רחוק מקו המים" הציעה אמו.
"תודה אמא" אמר יואב ולקח את הדלי והפעם הפך אותו במרחק גדול יותר. הוא חיזק את חומות הארמון.
רותם חפר את התעלה ומילא אותה מים.
רותם בטעות חפר אל מתחת לארמון ולתוך הארמון חדרו מים והוא קרס למטה.
יואב הלך אל המחצלת פעם שנייה, תחת השמשייה הירוקה והזעיף פנים.
"מה קרה הפעם?" שאלה אמו.
"המים הרסו לי את הארמון" כעס יואב.
"תבנה חדש, אל תתייאש, גם את רומא לא בנו ביום אחד" הציעה אמו.
"תודה אמא" אמר יואב ולקח את הדלי. הוא הפך אותו באותה נקודה רק שהפעם חפר את התעלה רחוק יותר בזמן שרותם מילא אותה מים. אחר כך, את החומה הוא בנה מסביב לנהר שבנה.
רותם שבר חלק בחומה והזרים את המים לקו מסוים מסביב לארמון, כך שהארמון יישאר מוגן.
ואז יואב הלך ורגלו נתפסה בבור והוא נפל ובנפילה הרס את הארמון.
שוב הלך יואב אל המחצלת, תחת השמשייה והזעיף פנים.
"מה קרה הפעם?" שאלה אמו.
"הבור גרם לי ליפול על הארמון" כעס יואב.
"תיצור תעלה עמוקה מהבור וכך לא תמעד" הציעה אמו.
"תודה אמא" אמר יואב ולקח את הדלי. הוא הפך אותו בנקודה ואז המשיך לבנות. הפעם יצא להם מבנה מפואר.
"מי רוצה לאכול ארטיק?" שאלה אמו של יואב.
"אני!" קרא יואב.
"אני גם!" קרא רותם.
יואב העיף מבט לארמון וראה שהוא קרס.
יואב שכח מהארטיק והתיישב על המחצלת תחת השמשייה והזעיף פנים.
"מה קרה?" שאלה אמו.
"הארמון נפל" כעס יואב.
"בפעם הבאה תבנה אותו מחומר חזק יותר" הציעה אמו.
"תודה אמא" אמר יואב. הוא לקח קצת מים, שפך פנימה קצת חול ולש כך שנוצר לו בוץ. מהבוץ הוא בנה את הארמון ובזמן שהבוץ התייבש, הוא בנה חומה מבוץ ולאחר מכן חפר תעלות גדולות מלאות מים. את המים הוא הצל בצל החומות על מנת שלא יתאדו.
לארמון הייתה קומה שנייה מרהיבה, והוא היה רחב כך שלא יתרסק.
"בואו נלך לקנות ארטיקים" הציעה אמו.
"אבל אני צריך לשמור על הארמון" אמר יואב ומבט תמים בעיניו.
"אז אתה תשמור ואנחנו נקנה את הארטיקים?" שאלה אמו.
הוא הנהן והתיישב בעמדת תצפית על הארמון.
"גם אני אשמור" הציע רותם.
"ואתם סומכים עלי בנוגע לבחירת הארטיקים?" שאלה אמו של יואב.
"כן" אמר יואב "אנחנו חייבים לשמור על הארמון, אחרת הוא יפול".
אמא של יואב חייכה והלכה לקנות את הארטיקים.
בינתיים יואב ורותם פשוט הביטו בארמון.
הם ליקקו את הארטיק בחוסר חשק בזמן שבהו בארמון, שמרו מכל משמר.
"למה אתם מסתכלים ככה על הארמון?" שאלה אמו.
"כי אולי הוא ימות" הציע רותם.
"ואם הוא ימות, מה יקרה?" שאלה.
"אז חבל כי הוא מת" אמר רותם.
"למי יהיה חבל?" שאלה אמא "אם הארמון ימות אז אתם תהיו חופשיים ליהנות, כרגע אתם נהנים?".
"לא" אמר יואב "אבל חייבים לשמור".
"תלכו קצת, תיהנו, אני אשמור לכם על הארמון" הציעה אמא.
"לא!" התעקש יואב.
האם קראה ספר על כיסא מתקפל על המחצלת תחת השמשייה הירוקה בזמן שיואב ורותם הביטו בארמון, טרודים במחשבותיהם.
"הגיע הזמן ללכת" אמרה אמא "כבר מאוחר, תיכף ארוחת ערב, שניכם צריכים להתקלח, אמא שלך כבר דואגת, רותם חמוד".
"אבל הארמון!" אמר יואב.
"הוא יחכה לכם" הבטיחה אמא "בואו".
יואב ורותם הלכו אחרי אמא שנשאה את התיק עם המחצלת, השמשייה הירוקה המקופלת וכל שאר הציוד.
מתוך צוק נפלה אבן על הארמון וחירבה אותו, אבל יואב לא ידע. ולא כאב לו בכלל שהארמון שלו נחרב.