אשמת הכוכבים

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שבכיתי בגלל ספר.
אני לא מצליחה להיזכר אם בכיתי כשפיניק מת, אני מניחה שלא. הייתי זוכרת אם הייתי בוכה.
בכיתי בגלל סרטים, בגלל סדרות, והגלל אנשים אמיתיים.
אבל לא בכיתי בגלל דמות מספר, מעולם, והמעולם הזה נגמר עכשיו.
אהבתי את פיניק, ממש כמו שאהבתי את כל הדמויות האחרות שמתו בספרים. אבל לא בכיתי עליו, כי הוא היה דמות, והמוות שלו לא הרגיש לי אמיתי. הדמות הרגישה אמיתית כמו שדמות מרגישה, אבל לא המוות שלה.
אני קראתי את הספר, לא חייתי בתוכו. אבל איכשהו אני לא מצליחה לדמיין לעצמי שאוגאסטוס ווטרס מת. אני יודעת שהוא מת, אבל אני לא מאמינה בזה. כמו שאני לא אאמין כשהאנשים שאני אוהבת במציאות ימותו.
ואולי זה טיפשי, ואולי אני באמת מאנישה דמויות במידה מגוחכת. אבל משהו באשמת הכוכבים, בהייזל ואוגאסטוס נראה לי אמיתי. הם נראו לי כמו אנשים שבאמת היו יכולים להתקיים, כמו אנשים שבאמת התקיימו. ג'ון גרין גרם לי להתאהב בדמות בצורה כזאת שכשהוא מת: הרגשתי את הרגשות האמיתיים שאתה מרגיש שמישהו אמיתי מת, לא כשדמות מתה. ואולי בגלל זה אני בוכה, ואולי בגלל זה אני לא מרגישה טיפשה. כי אני לא מרגישה שאני בוכה על דמות, אלא על אדם אמיתי שהתקיים אך ורק בספר, עד שהוא לא התקיים אפילו שם,
וכואב לי לחשוב שאוגאסטוס ווטרס לא הצליח להיות גיבור, כואב לי לחשוב שהוא מת חסר-כבוד וחסר-הומור. כמעט כמו שכואב לי לחשוב שהוא מעולם לא חי.