את אוהבת אותי אבל את לא יודעת… (קשור ל'אבא לא יחזור…')

היא אוהבת אותי, אני יודע את זה, אני רואה את זה במבט שלה, דרך העיניים.
אני יודע שאסור לי, היא לא יודע מי אני, היא לא יודעת שזה אסור.
"אז תלך וזהו!" הוא אומרת והדמעות בעיניה.
כל כך רציתי להיות אבא שלה, אבל היא לא יודע מי אני, גם אימה לא ידעה זאת. עכשיו כולם סובלים בגללי.
לפני שאני סוגר את הדלת אני מעיף מבט אחרון בבן שלי, ילד יפה, דומה לי כך כך, ילד מסכן.
אני סוגר את דלת הבית בטריקה, מנסה להשאיר את הכל מאחורי, את כל האנשים שאוהבים אותי ושאני כל כך רוצה להחזיר להם אהבה.
אף אחד לא יכול להבין את הכאב הזה, עד שהוא עוזב בעצמו.

עברו עשר שנים.
אני כל כך רוצה לחזור אל המקום שבו אני תמיד רצוי, אבל הפחדים שלי גוברים, אני בטח כבר לא אהיה רצוי שם, הם בטח שכחו.
הבת שלי בטח גדלה, היא בטח חושבת שאני אבא נורא, היא שונאת אותי.
הבן שלי בטח גדל גם הוא, אני מקווה שהוא לא הלך בדרכי, זה יהיה יותר מידי בשביל אישתי. היא בטח שבורה.

עברו שתיים עשרה שנים.
אני בטוח שביתי היפה כבר מתחתנת, היא בטח איבדה את התקוות שלה לגביי מזמן. היא יודעת שאני לא יחזור.
הבן שלי בטח הלך בדרכיי, ראיתי את זה על הפנים הקטנו שלו לפני שעזבתי, ראיתי שהוא יהיה כמוני, שהוא יהיה כמוני ויסבול מזה.
אני רוצה לחזור אל אישתי, להיות קרוב עליה ואל הילדים שלי, אבל הם בטח שכחו אותי או גרוע מזה, הם שונאים את האבא המרושע שלהם שנטש אותם.

עברו חמש עשרה שנים.
אני לא יכול לסבול את הבדידות והריקנות הזאת יותר, האקדח יש כדור אחד, זה כל מה שאני צריך כדי להיות שוב מאושר….