את לא כאן

"את לא אמיתית," היא שמעה אותו לוחש אל תוך הלילה. "את נעלמת מזמן. את לא יכולה לחזור." הוא עמד שם, קפוא, משותק למראה. הדלת עדיין היתה פתוחה מאחוריו, למקרה שאחד מהם ירצה לברוח, אך דבר לא קרה.
היא החלה להיכנס פנימה, שוברת את המתח שנוצר ומושיטה את ידה לעברו. "אני מעולם לא הלכתי, תמיד הייתי בזיכרונות שלך. תמיד היינו ביחד." היא אומרת לו ברכות, מילותיה קצרות וישירות. הוא מנענע קלות את ראשו, מתחיל לסגת לאחור. "זה לא הגיוני, אני הוזה." היא התקדמה לעברו, ידה נוגעת רק במעט בידו לפני שהוא מושך אותה חזרה אליו.
ביתו היה בדיוק כפי שהיא זכרה אותו מהפעם האחרונה שהיא היתה בו. זיכרונות שלו ושלה יושבים על הספה הכחולה, משחקים אל מול הטלוויזיה, צוחקים ונהנים החלו להציף את ראשה. באמת עבר זמן רב, כמו שהוא אמר…
"את רוח," דבריו מקפיאים אותה. עיניה נישאות אליו, מתחננות שייקח חזרה את מילותיו. "את לא יכולה להיות פה. הזמן לא יכול להתחיל מהתחלה, לא עכשיו." שמץ של היסוס מזדנב אל דבריו. "אני כבר המשכתי הלאה, אני לא יכול לעזוב דברים עכשיו בשבילך." ידה עלתה בהיסח דעת אל עיניה, מנגבת בשקט את הדמעות שהחלו לזלוג על לחיה. אט אט האמת החלה להכות בה. היא באמת כבר לא שייכת פה. עבר 'זמן'. היא עבר בשבילו.
"אתה לא צריך אותי פה, אני מסבכת דברים בשבילך," היא אמרה בשקט, מתעלמת ממבטו. אנחה כאובה בקעה מפיו. "לא רציתי לעזוב אותך באותו יום, אבל הייתי חייב." דבריו נאמרים ברוגע, אך היא יכולה לשמוע את הרעד הקל שבהם. מין חמימות ישנה, מוכרת, החלה לעטוף אותה. הוא מתקרב אליה, כורך את ידיו סביב מותניה. היא חשבה על להתנגד לו, אך החליטה לשמור על המצב הקיים.
היא נתנה לו לחבק אותה, מנרגעת ומתייסרת ממגעו.
"כשהם אמרו לי שאת… הלכת, סופית, נשברתי," הוא לחש בשקט באוזנה, סוחף אותה עם קולו. "הייתי בטוח שאני לעולם לא אוכל להיות שוב כמו שהייתי בעבר. הייתי צריך תמיכה." הוא אמר, בתקווה שתבין, והיא הבינה. הוא אמר לה את כל זה כדי שתדע שהוא התגבר אליה רק כדי לחזור לחייו, לתפקד שוב.
הוא עדיין אהב אותה, למרות הכל.
"אתה לא צריך להצדיק את עצמך בפניי. זו אני שלא הייתי צריכה לחזור." היא אמרה, משתחררת מחיבוקו. כשהגיעה לדלת היא הסתובבה בפעם האחרונה כדי להביט בפניו, לזכור את מראהו העכשווי, ואז יצאה החוצה, נעלמת אל הלילה השחור. אל מקומה.