את צריכה עזרה

"את מוכנה להפסיק?" הוא שואל, פניו עייפות, והוא נראה כאילו הוא לא מוכן לסבול את השטויות שלי יותר.
אני יודעת שאני צריכה להפסיק, אבל אני לא יכולה, באמת שאני לא יכולה.
"למה לי להפסיק?" אני כבר לא יכולה לזהות את קולי, וברגע ההוא אני יודעת שהגזמתי, ושאני לגמרי אבודה.
הוא לא ענה לי, הוא פשוט הביט בעיניי, כאילו מחפש משהו, אני מניחה שהוא לא מצא זאת, משום שהוא פנה מעליי
אני מניחה שהוא עשה זאת בכדי שלא אראה את האכזבה על פניו, אך אני ראיתי אותה, ראיתי אותה בבהירות, בדיוק באותה בהירות בה ראיתי אותה על פניהם של אנשים רבים לפניו.
"מה אתה תעשה אם לא אפסיק?" אני שואלת, עיני ננעצות בו."אתה תעזוב אותי?" אני כמעט צועקת את המילים, אנ יאפילו לא יודעת למה, הוא הרי לא זה עליו אני כועסת.
"אתה תגיד שאתה מצטער, אבל אני לא מתאימה לך?" הכעס, הוא בוער בי, וגורני כבר כאב, זה מוזר, מפני שמעולם לא הרמתי את קולי עליו אפילו.
"תזרוק אותי כמו צעצוע שבור?" קולי נשבר במשפט האחרון, בגלל כל כך הרבה סיבות שאין לי רצון להסביר.
הוא הסתובב אליי בחדות, כל-כך בחדות שמעדתי מרוב בהלה, אך הוא לא נתן לי ליפול.
"לא, אני לא אעזוב אותך."הוא אמר, ידעתי שעכשיו יגיע 'אבל' גדול, תמיד מגיע אבל.
"אבל?" אני שואלת, לא רוצה לתת לעצמי לשקוע, יודעת שאם אפסיק להתמקד בו אפילו לרגע, אני אבודה, והפעם לנצח.
"אבל את צריכה לקבל עזרה." הם תמיד אומרים את זה, ולפעמים אני מבינה אותם, אבל במקרים כמו אלו, אני פשוט שונאת את הכל.
את שונאת את הוריי שגרמו לי להיות כזו, שהרסו את האיזון העדין, רק בשביל שיוכלו לממש את אהבתם, או למרוד בסמכויות, תלוי את מי שואלים.
אני שונאת את הסביבה שמעולם לא הבינה אותי, ולעזאזל, אני שונאת את עצמי, בגלל שאני תמיד יותר מידי עבור אנשים, אך איכשהו אני לעולם לא מספיקה.