בורחת מעצמה

היא רצה.
רגליה נחבלו ודמה הסגול כלילך לכלך אותן, אך היא בכל זאת המשיכה ללא כל תחושת כאב, רק תחושת שיכרון החושים שפעפע בה, היא התמסרה לתחושה המסממת מעט, מניחה לה לשלוט בה. לפעמים היא אפילו עצרה מריצתה, מתנשפת, בכדי לביט בפרפרים שמאז ומתמיד ריחפו לצידה, כשומרי הראש שלה. היא התגאתה בהם, בצבעיהם המהפנטים, ברצון העז שבהם לשמור עליה. היא כה רצתה להשוויץ בהם, אך לא היה אף אדם כמוה ביער שמעולם לא הגיעה אל סופו. היו ביער הוורוד פיות, אך הן היו כפרפרים, נחושות להגן עליה מפני אף אחד. הן לא דיברו אז היא הניחה שאינן יכולות. והיא יכולה? עבר זמן כה רב מאז שדיברה, איך תוכל לדעת?
היא עדיין הביטה בפרפרים, מהופנטת. היו פרפרים כתומים כזריחה, ירוקים כשמיים, תכולים כתפוז עגול ובשל שרק הרגע קטפה מן העץ עב הגזע שבראה במוחה.
העץ שבראה במוחה.
מה היא עוד בראה במוחה?
המחשבה ניסתה להשתלט, לגרום לה לברוח, לחזור לאחור, אך היא המשיכה לרוץ, הודפת אותה.
היא רצה, והפרפרים לצידה, כתמיד. הם היו כמובן מאליו בשבילה, מאז ומתמיד הם שמרו עליה.
אך צבעם החל להשתנות.
היא הרגישה זאת מעט מאוחר מדי, היא הרגישה את קלילותם וצבעם הבוהק נעלמים, היא הרגישה זאת והפחד האיץ בה. היא הגבירה את מהירותה והשתמשה בכל כוחה.
הם הפכו לשחורים, יותר מפחם. צבע גופם היה שחור כמו שערה הארוך והגולש, דבר כמעט בלתי אפשרי, היא הרגישה את צבעם, והוא בישר לה רעות.
היא החלה להרגיש אותם משתנים, גדלים, עיניהם הפכו לוורודות ככל היער הזה, בדיוק כצבע עיניה.
הם החלו לגדול, ולגדול, היא הרגישה כל סנטימטר וסנטימטר שעברו. הם התפתלו מכאבים, השינוי הכאיב להם, אך הם המשיכו לעוף אחריה, רודפים אחריה, דוממים.
היא הפסיקה להרגיש אותם, הם הפכו לחסומים מפניה, אך היא ידעה שגופם השתנה וגדל. רגליה כאבו אך היא לא הרשתה לעצמה לעצור, היא לא נתנה לעצמה להפסיד במלחמה הקטנה הזאת, שצד אחד בה לא ברור ושמתקיימת ביער וורוד ובלתי הגיוני. היא עדיין רצה, ודם סגול מלכלך את רגליה והופך אותן לכמעט סגולות לגמרי. הדם סימם אותה, היא שכחה שלזה הוא נועד, דמה שלה הוא צמח המערפל מוחות של אנשים, לפעמים גם מוחק אותם. היא ידעה שלא תוכל להמשיך בקצב הזה, בעוד מספר שניות היא תיפול, וכשהיא תיפול מוחה יתערפל, והיא לא תוכל לקום. היא רצה.
היא נופלת.
היא מרשה לעצמה להביט לאחור, בטוחה שהמפלצות ההן יהיו הדבר האחרון שתראה בחייה. להפתעתה הרבה הן לא מסתערות מיד על גופה. להפתעתה הרבה מאד הן נראות בדיוק כמותה.
אותו השיער השחור והגולש, אותו חיוך זוהר, לעיניים אותו צבע, אך מבטן הוא קר, אדיש, לא כשלה.
האומנם?
"רק לדבר, רק לדבר, רק לדבר." הן לא מפסיקות ללחוש את צמד המילים הללו בעודן מתקדמות לעברה, בקולן המהפנט כשלה.
"אנחנו רק רוצות לדבר, בטחי בנו." הן אומרות, קולן פוער סדקים בחומה שבנתה במוחה.
היא יודעת שלא תוכל לברוח מהן, אך גם לא לבטוח בהן, לעולם לא לבטוח בהן, בה עצמה.
היא עוד זוכרת מה קרה בפעם האחרונה בה בטחה בעצמה, היא זוכרת, והיא לא תיתן לדבר כזה לקרות שוב. היא חופרת ומוצאת בתוכה כוחות מחודשם, נלחמת בסם שהמציאה, וקמה.
היא ממשיכה לרוץ ונאנחת, ותוהה עוד כמה זמן תוכל להילחם כך בעצמה.