בחצות השעון יצלצל שנה חדשה- שנת 2012- חלק 2

"כמו פרח את
ויופייך יוכל להגיע לעלפון אנשים
היופי שלך, האם הוא גם יופי פנימי?"

תסבירו לי מה זה השיר הזה?! ובסוף היה כתוב בכתב מסולסל "ג'ייס". איזה שחצן, אם הוא רוצה להתחיל איתי זאת לא הדרך הנכונה. תקעתי בו מבט וחיכיתי שהוא ייסתכל עליי, הוא לא הסתכל, הוא התעסק בספר המגוכך שלו ולא החטיף לי אפילו מבט. אז פשוט קמתי וזרקתי את השיר שלו למיחזור והצלצול לשיעור צלצל.
——
השיר שלו נתקע לי בראש ואני לא יכולה להפסיק לזמזם אותו. כשהגעתי הבייתה הוצאתי דף צבעוני בצבע גוף כזה והתחלתי לכתוב שיר (למרות שאני ממש גרועה בכתיבה). אבל כמו איזה קסם, העיפרון כאילו כתב לבד את השיר בכתב ידי:

"התוכל אתה לבדוק?
תמצא אתה את התשובה,
שמסתתרת מאחוריי הפינה"
ליהי (בכתב מסולסל)

ממתי אני כותבת תספרו לי? אבל יצא לי דיי יפה, לא?. שמתי את השיר במעטפה קטנה וחייכתי לעצמי, והפעם זימזמתי את שניי השירים ביחד.
——
"לוסייייייי!" צרחתי בעוד אני רצה אלייה והיא לא שמה לב אליי. היא נעצרה בפתאומיות וקראה "את לא מבינה איך הבהלת אותי ליהי!" היא גם קפצה במקומה כדי להראות לי איך היא נבהלה אבל אני רק נחרתי בבוז "באמת?!" היא חייכה אליי ואז נשכה את שפתה התחתונה, משהו שהיא עושה כשהיא משקרת או כשהיא לחוצה.
"טוב אז מה העניינים עם ג'ייס?" מיהרה לשנות נושא וללכת בצעדים מהירים למסדרון הארוניות. היא שאלה אותי מה העניינים עם ג'ייס כאילו אנחנו חברים ואני מיהרתי להכניס לה לראש שלו.
"לוסי את שואלת מה העניינים עם ג'ייס כאילו אנחנו חברים" מיהרתי לומר לפני שתמשיך והיא השתתקה והמשיכה ללכת בקצב מהיר.
"את עצבנית?" שאלתי כשהגענו לארוניות והיא הזיזה את המנעול שלה מצד לצד בעצבנות. "לא פשוט ככה…. את יודעת- בוקר" הינהנתי להסכמה והבטתי סביבי מנסה לחשוב על כל מיני דברים מסביבי- מה ג'ייס רוצה מהחיים המושלמים שלי? ולמה הוא עושה את זה דרך כתיבת שיר?.
אם כבר מדברים על שיר- סילסלתי במהירות כמה מהשערות שלי- "שיט!" קראתי ומיהרתי ללכת לכיוון הכיתה ושמעתי את לוסי צורחת לעברי "מה קרה?!" ואני החזרתי לה צעקה "עזבי סיפור ארוך!" ונכנסתי לכיתה.
—–
שמתי את השיר שלי על השולחן של ג'ייס ומיהרתי להתיישב ולהכין את הספרים והמחברות על השולחן- להתכונן לשיעור של המורה הכי עצבני בעולם- מר כהן. כן…. יחסית לעצבני זה לא שם כל כך…. אתם יודעים. לוסי נכנסה לכיתה בסערה ומיהרה לשבת על ידי ולשים את כל המחברות והספרים שהוציאה מהארונית על השולחן. לא היה לי נעים לומר לה אבל…. "אמ.. לוסי? אולי תסדרי קצת את ה….?" הסתכלתי על הספרים והמחברות שלה כדי שתבין והיא רק הינהנה ואמרה "אהה כן!" היא חיפשה משהו בתיק שלה ואז הוציאה עוד מחברות וספרים ואני דפקתי את הראש שלי בשולחן מרוב אנחה "אויששששששש! פשוט כל הספרים והמחברות שאת לא צריכה תדחפי לתיק שלך ותתכונני לשיעור!" צעקתי את זה בקול רם כל כך שכל העיניים הופנו אליי ובדיוק אז מר כהן נכנס.
"תלמידים אין זמן! הוציאו את המחברות שלכם ותתחילו להעתיק בוחן פתע" אמר מר כהן ומיהר להוציא את טוש הלוח שלו ולהתחיל לכתוב בעצבנות כמו שהוא תמיד כותב בבוקר. "בוחן פתע?!" קראו כמה ילדים ונשמעו מבואסים, אני דווקא אוהבת בחני פתע, טוב לפעמים- לא כשאני כל כך לחוצה.
החטפתי מבט לג'ייס, ראיתי שהוא קורא את השיר שלי, אויאלוהיםאדירים!.
מיהרתי להתרכז בלוח ולהעתיק את הבוחן פתע, אוקיי ליהי, תתרכזי עכשיו, תתרכזי.
——
"היי אמא" קראתי כשנכנסתי הבייתה והרחתי את הריח הנעים של אחד מהבישולים הטעימים של אמא שלי. "היי ליהוש מותק! בואי תעזרי לי כאן!" שמעתי אותה קוראת מהמטבח ומיהרתי לזרוק את הילקוט שלי ולרוץ אלייה.
"אמאא הכל בסדר?" שאלתי אותה כשראיתי שהיא צוחקת ללא הפסקה ואז כשהתקרבתי אלייה גיליתי הכל.
"אהה אמא?" שאלתי כשהחתול שעטף אותה המשיך לדגדג אותה סביב הצוואר שלה.
"ליהי התרחקי!" שמעתי פתאום קול בראשי והתעלמתי ממנו. "אמא תפסיקי לצחוק זה לא נראה טוב" אמרתי וניסיתי להוריד את החתול המוזר, אבל אמא רק המשיכה לצחוק.
"אמא?" שאלתי והתחלתי להיבהל, ניסיתי בכל כוחי להוריד את החתול אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר.
"תתרחקי וזאת אזהרה אחרונה" שמעתי עוד הפעם את הקול הזה, ניסיתי לזהות אותו אבל לא הצלחתי.
החתול עכשיו זז קצת ודיגדג את אמי בחוזקה עד שמרוב צחוק היא נפלה על הרצפה ואיבדה הכרה. בהתחלה לא יכולתי לזוז, הרגליים שלי היו קפואות והרגשתי שאני דבוקה לרצפה. אבל אז ריח הבישול העיר אותי משיינתי המוזרה והתיישבתי על יד אמא שלי ומיהרתי לטפל בה.
בהתחלה סטרתי לה. היא לא זזה. "אמא!" צעקתי והתחלתי לנענע אותה. "היא חיה" שמעתי עוד פעם את הקול הזה והתעלמתי ממנו שוב.
"חכי כאן" קמתי במהירות וכמעט איבדתי שיווי משקל "אני מתקשרת לאמבולנס".
מיהרתי לקחת את הטלפון הבייתי ולטלפן בעוד יואב יורד למטה ונכנס למטבח המום לראות את אימו מלאת החיים שוכבת על הרצפה ללא הכרה. "ליהי מה עשית לאמא?!" קרא יואב והתחיל לבכות. אוי איזה חיים קשים "יואב תעלה לחדר שלך. לאמא לא קרה כלום היא רק איבדה הכרה" החטפתי לה מבט ואז התרכזתי בשיחה.
"אהה שלום? אני צריכה אמבולנס דחוף לרחוב העצמאות 5 בדחיפות!"
שמעתי איך עונים לי ואומרים לי שהם יגיעו לשם במהירות האפשרית, מיהרתי להודות להם וניתקתי.
יואב לא זז ממקומו ואז מילמל "ליהי… ממתי יש לך חתול מחמד על הצוואר?"