בחצות יצלצל השעון שנה חדשה- שנת 2012- חלק 3

"אעאעאעאעאעא!!!! תעיף אותו ממני!" קראתי והעפתי את החתול אחור והוא נעלם פתאומית. מיד למטבח נכנסו אנשי האמבולנס ואבא ההמום.
"מה קרה ילדים?!" אמר כשהוא החטיף מבט לאמא ואנחנו עמדנו וניסינו להסביר מה קרה.
"אההה…." אמרנו פה אחד ואני רק השפלתי את מטביי, אני לא רוצה להפגיש מבטים באבא.
"ליהי תעלי לחדר שלך ויואב גם. אין לכם מה לעשות כאן" הוא אמר בטון המבוגר שלו ואני מיהרתי לעלות ולהיעלם בחדר שלי.
——
"ליהיייייייייי! ייאלה קומי אני מאחר!" קרא יואב לתוך האוזן שלי והפיל אותי מהמיטה ובתוך שנייה פקחתי את עיניי בבהלה. לא הרגתשי כאב אבל כעסתי עליו שהוא העיר אותי בפתאומיות.
"תראי מה השעה!" קרא והצביע על השעון המעורר שלי. נחרתי בבוז "יואב עדיף שתחזור לישון, בחוץ עוד חושך והשעה חמש וחצי לפנות בוקר בסך הכל".
הוא הציץ בחלון ונאנח "את צודקת, מצטער… אני חוזר לישון".
חזרתי למיטה והמשכתי לחלום.
—–
הוא הופיע מולי רציני לגמריי. זקוף בבגדי חתן, השיער שלו היה מרוח בג'לי לשיער והעיניים שלו היו תקועות עליי.
"אמ… הכל בסדר?" שאלתי אותו והוא רק הניע את שפתיו ופתאום רוח חזקה הופיעה וכמעט העיפה אותי מהמקום שלי.
"ג'ייס!" קראתי ורצתי אליו אבל לא הצלחתי להגיע אליו. ניסיתי למשוך כמה שיותר את כפות ידיי כדאי להגיע אליו אבל הוא רק התרחק, קפוא על מקומו. "ג'ייס!!!!!!" צרחתי והתחלתי לבכות.
"הוטלה עלינו קללה" מילמל ואז הוסיף "קללה שאנחנו צריכים לגלות בעצמנו".
הוא אמר זאת ללא רגש, ללא תזוזה, כמו רובוט ואז הרוח העיפה אותי וצרחתי, לפחות שיישמע שיעזור לי אבל המילים האחרונות שהוצאתי מפיי היו "ג'ייס!!! אני אוהבת אות-".
—–
השעון המעורר העיר אותי מהחלום שלי, המוזר ביותר, מה זה אמור להיות?. בדרך כלל כשיש לי חלומות כאלה אני קופצת על רגליי ומעודדת את עצמי במילים "היום יהיה מושלם ליהי, כי את תעשי אותו מושלם". ניגשתי למראה וחייכתי חיוך גדול ורחב ומיהרתי להתארגן לבית הספר ולרדת לאכול ארוחת בוקר.
—–
כשירדתי למטה יואב עמד קפוא מול המקרר מחזיק בידו פתק לבן. יואב היה בן שש ולא ידע לקרוא ולכן הגיש לי את הפתק ואמר "אני לא יודע לקרוא, את יכולה בבקשה לקרוא ולהגיד לי מה כתוב שם?". גילגלתי עיניים, חטפתי ממנו את הפתק והתיישבתי על יד הבר שלנו.

"ליהי היקרה,
אם את יושבת כאן עכשיו וקוראת את זה זה אומר שכבר התעוררת וגם יואבי בטח, נסעתי לבית החולים לראות את אימכם, אז קודם בוקר טוב והשארתי לכם פנקייקים במקרר אז תאכלו ובתיאבון לכם! אני אגיע בסביבות הצהריים אז אם תוכלי בבקשה תאספי את יואבי מבית הספר,
אוהב אתכם, אבא"

"מה כתוב שם?" שאל יואב שעמד ממש על ידי. חיבקתי את יואב ואמרתי לו "אבא נסע לאמא והשאיר לנו פנקייקים במקרר ואני אאסוף אותך מבית הספר היום אז תצטרך לחכות לי קצת, אוקיי?" יואב הינהן מהופנט ואז רץ למקרר וקרא "פנקייקים!!!". יואב חולה על הפנקייקים שאבא מכין, וגם אני כמובן.
לקחתי פנקייק ושמתי לי על הצלחת ושמתי עליו שוקולד כמו שאני אוהבת ואכלתי באיטיות מנסה לחשוב על כל מה שקרה וכל מה שיקרה.
"את גם מביאה אותי לבית הספר?" שאל אותי יואב שאכל במהירות את הפנקייק השלישי שלו.
"כן ויואב- אל תכניס לך את כל הפנקייק לפה, בסופו של דבר תתפוצץ" הוא צחק ולקח עוד פנקייק, שם על כתפיו את התיק שלו ואמר "קדימה תזיזי את עצמך אני עוד אאחר!".
—-
קמתי בלי רצון ולקחתי ליד עוד איזה שלוש פנקייקים ויצאתי איתו החוצה להליכה מהירה לבית הספר שלו.
בדרך אכלתי במהירות את הפנקייק בתיאבון. למרות שלא היה עליו שוקולד לא היה כל כך רע אבל טעים.
התקרבנו לבית הספר שיואב לומד בו והוא עצר אותי בפתאומיות. "אני לא רוצה שידעו שיש לי אחות אז את יכולה בבקשה לתת לי ללכת לבד?" הנדתי בראשי ואחתזי בידו בחוזקה.
"אני צריכה לראות שעברת את שער בית הספר כמו שאמא ואבא עושים" הוא התחיל לילל ואז עשה קול כועס כזה והלך באי רצון על ידי.
ואז כשהגענו לשער הוא פשוט השתחרר מידיי וברח ואז שמעתי מאחוריי את השומר צוחק ואומר "אוי אחים קטנים, בורחים ברגע האפשרי" הינהנתי כדאי להסכים איתו ומילמלתי "כן.. כן…" ואז בצעדים מהירים הלכתי לתפוס לי אוטובוס לבית הספר.