ביקורת

מתוך תסכול עמוק ומתמשך בכל הנוגע לראייה שלילית וביטול עצמי החליט גידי להיכנס פנימה, לעשות מעין ביקורת, לראות את החברה הבעייתים האלה שגורמים לחלק ניכר מאותן תופעות חוזרות ומתמשכות.
בתוך פרוזדור ארוך עם רצפה העשויה מחומר חי, מגבשושיות ורודות אדומות בגדלים שונים, שנמעכות בקלות אחרי כל דריכה וחוזרות חזרה לצורתן המקורי בליווי שריקה עדינה של הוצאת אוויר.
הלך גידי נרגז, מעך את אותן הגבשושיות, וחלף על פני מאות דלתות משרדים שמעל כל אחת כתוב היה מספר משרד ועיסוק.
דלתות המשרדים עשויות מרירית סגולה שנמתחת מדופן אחת ונדבקת על השנייה באטימות מוחלטת.
השעה הייתה מאוחרת ורוב המשרדים סיימו לעבוד. מדי פעם גידי נתקל בעובד חרוץ שיצא מאוחר. אותו עובד, זהה לרובם, הינו תולעת מבריקה המורכבת משלושה גפיים בולטים למראה. התחתון מזדחל על הרצפה ומשאיר מאחוריו חוטי ריר שקופים ומבעבעים. פלג הגוף האמצעי מכיל ארבע ידיים, שתיים בכל צד, שתמיד אוחזות בתיקיות חומות ותקליטורים ישנים.
והחלק השלישי, ראש ענק עם שמונה עיניים צפופות ואישונים צהובים במרכז הפרצוף. מסביבן שיערות אפורות צפופות ורכות שמתנופפות מכל משב רוח קל.
גידי חלף על פני כמה עובדים מבלי לומר מילה, גם ככה אין להם פה.
אחרי חצי שעה של הליכה ישרה, ללא שום פנייה, הגיע למשרד שזהה לחלוטין לשאר המשרדים. מעל דלת הרירית היה שלט עם הספרה 547 ומתחת למספר, בפונט מודגש נכתב "פריילנסרים".
גידי פלט אוויר כמו סוס אחרי דהירה ממושכת ובהה בדלת המשרד, ברקמה החייה והפועמת. תווי פניו החדים התכווצו למעין מרובע ופלומת השיער הקדמית שלו נרטבה מזיעה קרה.
הוא תכנן לעצמו בראש את סדר הפעולות שהוא עומד לנקוט בתוך החדר, הבטיח שהפעם ינהג באחריות וימנע מהתקפי זעם בלתי נשלטים ששייכים למשרדים אחרים. גידי נצמד אל הרירית הסגולה ותלש אותה מאחת הדפנות. הרירית נטרקה לצד השני ובבת אחת נחשף חלל די קטן שבמרכזו ישבה חבורה של ארבע דמויות משונות על גבי שני שולחנות עץ צמודים.
– נו? מה עכשיו? עוד תולעת מפגרת? – אמר אחד שישב עם הגב לדלת. היה לו טון מנוקר ויבשושי, מעט ציני ומזלזל.
גידי נכנס ומשך את הרירית לדופן השנייה באופן מיומן, כאחד שמבקר הרבה בעולם הזה. הדלת נאטמה והשמיעה רעש של הידבקות עיסתית.
– לא, אל תגיד לי שהיא נכנסה פנימה, משהו מקולקל בהן, דפוקות לגמרי. – דיבר שוב אותו אדון מחוצף שנשאר באותה תנוחה.
יתר הדמויות הסתכלו על האורח רק לפרקים, יתר הזמן עינייהם המשונות חיפשו דברים בתקרה הפועמת וסבוכת כלי דם ענקיים המזרימים מידע וחיים.
במרכזו של שתי השולחנות ישבו או נערמו ארבע דמויות משונות.
היצור עם הגב לדלת, גוש קטנטן, לא גבוה מ-50 ס"מ. שיער ראשו השחור משחור, שחלקו עומד כלפי מעלה, מיושר ומקובע, ושאריתו גולשת מהראש ועד לשולחן, יצר מעין כילה שחורה ואטומה.
מימינו רטטה עיסה חיוורת עם שתי עיניים עגולות לא מקובעות שנעו וריחפו על פני כל המסה. לרגעים היו אחת ליד השנייה וכעבור רגע שחו לצדדים אחרים. הפה שלה לא נראה אלא אם כן דיברה ולכן אי אפשר לדעת לעולם אם שמחה היא או עצובה.
מימין לרביכה, מול אותה ישות מכוסת שיער, ישבה ישיבה מזרחית לטאת אדם עם ידיים ורגליים אנושיים בצבע כסוף וזנב כבד שהקיף אותה והסתיר את רגליה המשולבות. פניה כשל בני אדם אך לבנים הם עד מאוד וארוכים. הבעת פניה משדרת תמיד לבן שיחתה תחושה של עצבות ורחמים. על ראשה, במרכז הראש, פס כסכסים ארוך וסגול ומשני צידיו עור לטאה ירקרק ומבריק.
הלטאה הסתכלה לצדדים, ברחה מעיניו רושפות הכעס של גידי עד שסקרנותה ניצחה ובלית ברירה הציצה אל מבטו. זנבה השתחרר מגופה במאית השנייה, נעמד לרגע בודד באוויר כשכולו מתוח ומנצנץ כחרב לפני קרב והוצלף על השולחן באינסטינקט חייתי שהבהיל אפילו אותה.
כל הדמויות עיקמו פרצוף והיא הרימה כתפיים להבעת סליחה.
היא לבשה וסט שחור שמתחתיו נראה גופה האפרפר והמבריק שנצנץ במקצת.
מימין ללטאה, מול הרכיכה, שכב כמו תייר בסיני יצור כחלחל עם שלוש ידיים רק בצד שמאל ורגל אחת. ראשו עגול ככדור באולינג, נטול עיניים ובעל אוזן אחת, גדולה מהרגיל.
ידו העליונה החזיקה את ראשו ושתי הידיים האחרות נפרשו משני צידי גופו אל השולחן, כמו חבלים אל יתדות של אוהל, וכך שכב יציב.
פיו הצר ונטול קווי מתאר פנה אל גידי אך נאשר חתום. הוא לא ראה כלום אך שמע את הנשיפות הקדחתניות של האורח.
– שוב אתה כועס? – שאל הכחלחל באיזה טון אדיש, כאחד שלא באמת רוצה לנהל איזה ויכוחון שחוזר על עצמו.
גידי המשיך להתנשף ובחן את פיו הבודד של הכחלחל בעיניים מצומצמות, רומזות על רתחה גועשת פנימית.
לטאת האדם בלעה רוק שנשמע בבירור בחלל החדר וגידי הסב אליה את מבטו. גופה התקשח אך זנבה שוב הזדקר מעלה ונחת על השולחן בליווי שריקה עמומה של חיתוך האוויר וקול חבטה בשולחן העץ שהשמיע אנקת יסוריים.
היצור עם הגב לדלת צחקק בזלזול. כל גופו היה מכוסה שיער שחור ואטום כך שלא היה ניתן להבחין בפניו המרוצות או בחיוכו המלגלג. ליצור הזה לא היו רגליים אלא רק ידיים, שתיים, דקות כל כך עד שנראו כמו שתי זרדים, עם אצבעות כחושות, היוצאים מתוך גוש השיער הזה.
– מה יש לך? כל הזמן את כועס? לא כדאי לקחת מנוחה? אה? תרגיע, תרגיע, אתה עוד תמות בטרם עת ותיקח איתך את כולנו, לא חבל? – אמר גוש השיער מבלי לזוז וציחקק במטרה להרגיז.
העיסה פתחה את פיה הנסתר, פערה חור במסה החיוורת שהיא והפיקה צלילים, מילים – זה לא יפה לנהוג ככה – אמרה.
– הוא לא סתם בא, אל תקטין הכל, זה גם ככה קשה לו ובטח בעתיד יהיה קשה יותר, כי ככה זה – המשיכה את דבריה במילותיה האחרונות אחת העיניים, שהייתה בקרבת מקום, נבלעה לתוך החור והופיעה בחלק העליון של הרביכה, השווה לה מראה של גנרל בצוללת אשר משקיף אל עבר תוקפים.
– בא לי להרוג אתכם, שמעתם? – צעק גידי באיבוד הדעת ודמעות זלגו מעיניו, לא מהסוג של עצב אלא של איבוד שליטה על הגוף.
הכחלחל התיישב בישיבה מזרחית, שילב את רגלו היחידה בידו התחתונה ועם השתיים האחרות תפס את האוזן הרגישה לקולות.
הלטאה הצליפה מבהלה, הפעם רק באוויר, והשתופפה מהרמת הקול ומהוידוי הנורא שהתבשר לה זה עתה.
העיסה רעדה מפחד, נתמלאה חרדה קיומית ושתי עיניה נעלמו כלא היו, גוש בצק חיוור שרעד על השולחן.
השעיר הסיט את שערו האחורי, זה שכביכול כיסה את עורפו, בעזרת שתי ידיו השדופות, כל אחת הזיזה לכיוון שלה.
פרצופו נחשף. שדון שחום עם אף מחודד ואדום, עיניים מלוכסנות וגדולות מאוד, בעלות אישונים ירוקים וזוהרים המכסות את רוב פרצופו המחוטט. פיו קטן, מורכב משתי שפות דקות ואדמדמות. הוא חייך, השוויץ בשינייו הטורפות, אלפי ניבים חדים וצפופים בתוך לוע מיניאטורית.
– אתה לא יכול אדון נכבד – אמר לאורח בעודו מחייך כמרוצה מעצמו – ואם באת בשביל לצעוק אז בבקשה לא עכשיו, אנחנו נחים. – חתם את דבריו והפיל חזרה את שיערו, הסתיר את מהותו הייצורית.
– אל תקשיב לו – פנה הכחלחל אל גידי והוריד את ידיו בהדרגה מהאוזן היחידה שלו – מה מכעיס אותך? למה את זועק ככה? –
– לא, לא! – רטן השדון בכחלכל – אתה משתף איתו פעולה ואמרנו שמפסיקים, זוכרים? – אמר ובחן אחד אחד מהיושבים. הרכיכה הציצה עם עין אחת מהחלק התחתון שלה.
גידי עשה שלושה צעדים מהירים ואגרף את ראשו של השדון השעיר.
הוא התעופף מעלה עד שנבחט בתקרה הגבשושית ונחת על הרצפה.
הלטאה זעקה מאימה וזנבה שוב קרע את האוויר בהצלפה מהירה שהדהדה בחדר.
– די עם זה! בבקשה די! זה עושה לי מיגרנות! – צעק הכחלחל בהתמרמרות ופנה אל הלטאה שהרכינה ראש ומלמלה חצי לעצמה חצי לכולם – אני… אני לא… לא שולטת בזה, דיברנו כבר… אתה… אתה יודע את זה –
– גם את די עם זה! – צרח גידי על הכחלחל והתקרב אליו בצעדים כבדים. הכחלחל תפס את האוזן עם יד אחת ואת ידו השנייה שלח יישר קדימה כדי לסמן לגידי להפסיק להתקרב אליו.
– אתה משחק אותה כזה מגניב, אני אמורפי! – אמר גידי ודיבר בקול לגלגני, מעין מחקה את קולו של בן שיחו – לא יודעים עלי כלום, אני לא ודאי, אני השקעה אני כישרון אני… גאונות… – גידי פלט שתי נשיפות, הסתכל על הלטאה שהסתכלה על השדון, שהתרומם מהרצפה מזועזע, וחזר להסתכל על היצור עם השלוש ידיים – אתה כלום! לא הבנת עדיין? כלום ושום דבר! מתעסק לי עם הדפוקים האלה במקום.. במקום… – קולו של גידי רעד וחיוך גאה ובודד נמתח על פניו של בן שיחו.
– אני חושבת שהגזמתם היום, אפשר להירגע ולהימנע מהעימותים האלה… עימותים זה לא טוב חברים… – אמרה הרכיכה שפיה נפער בתחתית העיסה בצמוד לעין המציצה.
– אוי… תעשי לי טובה, את והחרדות שלך, הכל בסדר, הכל תקין – אמר הכחלחל לרביכה במעין התנשאות וחזר להסתכל על גידי שידייו רעדו בצידי גופו וברכו הימנית זזה אחורה וקדימה, פרכסה מעודף הנטל הרגשי. בידו הימנית, החובטת בשדון, היה דימום שלא פסק וטיפטף על רצפת הגבשושיות שספגה כל טיפה אקראית שנחתה עליה.
– במקום מה אדון נחמד? אני צריך לדאוג לדברים שלך? – שאל ועטף את בטנו הכחולה עם שתי ידיו, כיסה את עצמו מפני מתקפה בגלל דיבורו השחצני.
השדון קיפץ מהרצפה חזרה לשולחן כמו קרציה והלך בעזרת ידיו הרזות למקומו השמור. הוא עבר בבוטות דרך העיסה, שהתפצלה לשניים וחזרה לקדמותה כשעבר.
– אתה חייב לעבוד על החבטות שלך, אתה מתאמן בכלל? הייתי שואל אם אכלת היום אבל לפי הכרס אפשר לראות שאתה מקפיד על אכילה – אמר השדון השעיר והתמקמם בחזרה במקומו.
גידי הציץ אל ידו המדממת ונשך את שפתיו – אתה תקבל עוד אחת! תיזהר ממני! – אמר וחשק כל כך להטיח את היצור הביקורתי הזה לכל הרוחות, לצערו אף אחת מרגליו לא הייתה מוכנה לשתף פעולה, רגליים משובשות!
– אתה לא מפחיד אותי איש יקר, אתה סתם, ואני בטוח לא הראשון שטוען את זה – אמר לו השדון בהתרסה וחשף חצי מפניו בהסטת כילת השיער של צד ימין.
זנבה של הלטאה הוטח שוב בשולחן והכחלכל צקצק ונאנח.
– אני סתם? כן? – חזר על השורות האלה כמה פעמים ונעץ מבט ביצור המוזר והאפלולי שמחייך אליו בגאווה, מרוצה מעצמו על כך שהוא מצליח לגרום לו להגיע לנקודות שפל אלה.
– מה אתה מגמגם? צריך דובר? אוי… מה שחסר לנו שככה אתה מדבר גם עם נשים, נו, בטח, בגלל זה אתה לבד – סיים השדון את דבריו והסתיר שוב את פניו המחוטטים.
– אני ארצח אותך! – צעק גידי ורץ אל השדון הארור.
גידי חבט שוב ביצור השעיר וגופו הקטן הוטס הישר אל לטאת האדם שהדפה אותו ממנה בהצלפת הגנה והעיפה אותו חזרה אל חזהו של גידי. הכחלחל פרץ בצחוק משבע והיכה בשולחן עם יד אחת.
השדון פגע לגידי בחזה כמו אגרוף שנוחת ללא הכנה מראש והוציא לו את כל האוויר מהריאות. היצור השיער התיישר ותפס את הראש כמנסה להתאושש מרצף המכות שחטף בזמן כל כך קצר.
– אתם חייבים להפסיק, זה לא בריא לאף אחד, אתם רואים… רואים מה קורה? – אמרה הרביכה בהססנות והציצה עם שתי עיניה מתחתית עיסתה, צופה כמציצנית המתביישת במעשיה.
– זה לא יפסק אף פעם – אמר השדון וקיפץ חזרה לשולחן ובדק ששיערו העומד עדיין ישר וסימטרי.
– אני מתנצלת, אני לא… לא התכוונתי… – מלמלה לטאת האדם מבעד לדמעות בושה ובחנה את הנפגעים, בעיקר את גידי.
– כולם בסדר אל תדאגי – אמר הכחלחל שעדיין התקשה להסתיר את הנאתו מרצף האירועים האחרונים – אף אחד לא אמר לו לבוא לכאן לביקורת. לכל אחד יש את הכלים שלו ואיתם הוא חי, אין טעם לפתוח כל פעם את הארגז בתקווה שמברג יהפוך לפטיש – סיים וגירד את סנטרו המעוגל כהוגה.
גידי הרים את הראש אל ארבעת היצורים המוזרים וניסה בכל כוחו לקחת נשימות סדורות. רק לטאת האדם החזירה לו מבט, ניסתה לחייך אליו כמו כלב חנפן. לצערה זנבה שוב פעל על דעת עצמו וקטע את הרגע שניסתה לייצר על ידי פילוח האוויר והשמעת קול הצלפה מהדהד.
גידי הסתובב אל דלת הכניסה, פתח את הרירית האטומה ויצא בדידוי וקוצר נשימה אל הפרוזדור הארוך.
הוא שמע בעודו מתרחק את השדון אומר לאחרים
– אומרים לו פורח מאוחר, ואני שואל אתכם חברים, מה יהיה בשיא? אדום עם גרד או פרי?


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך