בלה, בלה, בלה.

הסתכלתי, על בן זוגי.
במחשבה, לאחור, אין לי מושג למה הסכמתי לזה.
זאת אומרת, אני לא זוכרת אפילו את השם שלו,
שלא לדבר על העובדה שאני לא מצליחה
לעקוב אחרי דבר שיוצא מפיו.
"תקשיב, אתה בחור ממש חמוד"
התחלתי לדבר, אך מבטו עצר אותי.
"אני מבין, כול הקטע של זה לא אתה, זה אני"
הוא אמר והתחיל ללכת.
"אוף" אמרתי והתחלתי ללכת אחריו.
"תקשיב"תפסתי בידו וקיוויתי שהוא עצור,
אני לא אוכל ללכת עוד הרבה בעקבים הללו.
נראה שהוא לא באמת רוצה להקשיב, אבל לפחות הוא עצר.
"זה לא שיש בך משהו, אתה פשוט… אתה פשוט-"
לא ידעתי ממש איך להמשיך את זה.
"אני פשוט מה?" הוא שאל ונימת קולו הייתה קרירה.
"אתה פשוט נורמלי מידי בשבילי"אמרתי לו
וכאשר ראיתי את הבעת פניו הבנתי כי אמרתי
את הדברים הלא נכונים.
שוב.
"לא לזה התכוונתי" אמרתי ובקולי נשמע היאוש.
"התכוונתי להגיד, שאני מקולקלת מידי בשבילך"
אמרתי לו והרמתי את עיניי אליו.
"למה את מתכוונת?" הוא שאל, וקולו נשמע אחרת,
הוא היה מחושב יותר, רגוע יותר.
"זאת אומרת, שאתה צריך למצוא מישהי, שלא שומעת רק 'בלה בלה בלה'
כשאתה מדבר ותתעניין במה שאתה מתעניין, או לפחות תדע להעמיד פעם"
אמרתי ומשכתי בכתפיי.
"התכוונתי ל'מקולקלת מידי' "הוא אמר ותפש בידי פני שאספיק ללכת.
"היית מת לדעת?"