בלתי נמנע

הליכתו היא כאין וכאפס לעומת הליכתה השברירית, הליכתו נוקשה, נקישותיה בלתי פוסקות ואילו הליכתה רכה ותפיפותיה אילמות. הוא נאנח עמוקות, מריץ במחשבותיו את צעדיו, מודע כי הנה יורד לו הלילה, וחולף לו הזמן, ואין דרך חזרה. הוא נאנח חלושות וצפה בכפות רגליה החיוורות מתקדמות בעדינות אל עבר המטבח, מודע כי הנה חולף לו רגע אחד בו חובתו מתחזקת וריסונו העצמי מתחלש.
"מה את עושה במטבח, מתוקונת?" חרק שיניו ונשך שפתיו, מתעלם ומדחיק תשוקתו המבעבעת בעורקיו בזדוניות אופיינית, לא היה ברצונו להפר את תשוקתו שלו אך עם זאת לא היה ברצונו להפר אהבתו שלו.
"אתה יודע כמה אני לא סובלת תארים דביקים" השיבה חלושות בחוסר ריכוז והמשיכה בעיסוקיה, רגליה החיוורות תופפות בקצב על גבי רצפת הפרקט החלקלקה.
הוא הסב מבטו אל עבר החלון, סוקר את כביש האספלט הנמשך אל עבר האופק, לצדיו לאורכו ורוחבו עצים ירוקי עד, חותכים את שמי הארגמן הבהירים. הוא נאנח עמוקות ונשך שפתו בשנית.
"כן.." השיב בחוסר ריכוז כמו כן, הלוא תשוקתו גוועת ועולה על ריסונו, רק עניין של זמן עד כי יתחרט על מעשיו מעומק ליבו, רק עניין של זמן עד כי ייסוריי תופת נצחיים יציפו את גופו.
"רוצה סלט?" הציעה חלושות, אך שפתיו ומחשבותיו אטומות לסקירת גופה החיוור, לסקירת גופה העדין ,המלאכי, האנושי.
"בסדר, הבנתי.. רוצה בשר?" הציעה דבר מה בשנית, הוא הרים מבטו אליה, הרעב המשיך גווע ומערפל את חושיו, אופף אותו, אופף אותה. הלוא היא הטרף המושלם, הקץ לייסוריו- אך עם זאת, הלוא היא השקט שלו, הרגעים הקטנים שלו, הלוא היא חייו, ומהם חייו בלעדיה.? הייסורים יכבידו אף יותר.
הרעב הוא אשר משחיט מצפונו פיסה אחר פיסה, הרעב אשר מפרק את מחשבותיו לגורמים ומעכלם, אשר מתיר בקלילות את הקשרים האנושיים בין שליטתו ליצריו. הוא קרב אליה חרישית, מניח לכפות ידיו להחליק אל עבר מותניה, נושק לצווארה, מרסן עצמו עד גבול יכולתו.
"הוא לא יבעט אם תבעט בו" השיבה חלושות, חיוך קל ותמים נפרש על שפתיה. הוא צחקק בקלילות וסובב ראשה, נושק לשפתיה הבשרניות, חש בחומם ושואף את ניחוחות בישוליה עמוקות.
הוא החליק את כף ידו הגדולה והקרה במורד בטנה, עוטפה בזרועותיו, אגודלו סובבת טבורה, מלטף ברכות. הוא נשך שפתיו בשלישית לערך, וקרב ראשו אל עבר צווארה.
"אני מצטער" לחש, טיפת האנושיות האחרונה בתודעתו עשתה את דרכה החוצה, הוא הצמיד שפתיו לצווארה, והחדיר ניביו מבעד לעורה החיוור. אט אט דמה החל זולג במורד צווארה, עושה דרכו אל גופה, עושה דרכו מטה, ארצה. הוא חש בחום גופה הולך ואוזל, בחייה נשאבים ועושים דרכם אט אט במורד גרונו, מענגים את התשוקה, את תחושת הרעב חסרת הריסון. אט אט מצפונו החל חוזר אליו, הוא ניתק ניביו מצווארה ונשק לשפתיה.
"אני מצטער.." לחש בשנית, לחישתו האחרונה לאותו הערב, לחישה חרישית ומיוסרת.