בפינת הרחוב המוצל

בפינת הרחוב המוצל, זה שליד הבית של אמא. שם הוא היה עושה את… את זה. משתמש במילים כדי להכאיב, ולרוב גם באגרופים, ובעיטות וסתירות.
לפינת הרחוב המוצל, זה שליד הבית של אמא, הוא היה לוקח אותי כמעט בכל שבוע. ובדרך כלל הוא עשה גם את… את זה. מילותיו הראשונות תמיד היו מבושמות בקול הנחמד והמתעניין. אחר, אותה נימה הייתה מצמיחה לה יד, ומושכת בשיערות רק כדי ללטף ולעזור בזמן המתאים.
ואחרי שהיינו הולכים מפינת הרחוב המוצל, וחוזרים לביתה של אמא, הוא היה מתנצל, מתרפס ומתחנן. החרטה שלו בערה על ששוב עשה את… את זה. לסלוח לו היה קל בהתחלה, והרי שם אני רק בת ארבע ולא יודעת לנטור טינה. וכמובן שטינתי לא היה שמורה לו, אפילו אחרי שהיה עושה את… את זה. מפני שגם אם זה כאב, הוא חיבק אותי אחר כך ואמר כמה מצטער הוא. לא ידעתי לנטור לו טינה, אך להאמין לו יכולתי. גם אחרי מיליון ההתנצלויות הרכות וחסרות האונים, ואחרי שני מיליון הצעקות שלי. לא הרשיתי לדמעות להמיס את הצריבה שבגרון, מפני שהוא היה הקורבן, ולא אני. הייתי מלקה את עצמי מפני שרציתי לי רגע לחשוב על הכאב שהסב לי כשעשה את… את זה. וכעת, כשהוא מתמם פה, בפינת הרחוב המוצל, זה שליד הבית של אמא, וקולו המיוסר שואל אותי, "אי פעם הרמתי עלייך יד?" אני לא משחררת את הרסן שעל נימתי. איני אומרת, "כן, אבא, הרמת. פעם, לא לתקופה ארוכה, קצת אחרי שאמא הלכה." איני אומרת כמה שזה כאב בכל פעם, שהכאב לא התיישן. ואני לא אומרת שהענשתי את עצמי מפני שהוא הניח לי להאמין כי הוא האומלל, ושהמכות היו רק חלק פעוט, שהוא באמת מצטער.
עכשיו, כשאנחנו יושבים בפינת הרחוב המוצל, אני לא אומרת שאני סולחת ושאני מבינה, למרות שאני כן יכולה להבין, עכשיו. וגם אם אסלח על הצלקת הקטנה שיש לי על הברך, זו שהוא נתן לי, לא זוכרת מתי, אני לא אוכל לסלוח על האיומים ששמעתי. לא אסלח על שפעם, ואולי בעצם יותר, הוא איים שיבוא למקום שהיה לי מוגן ויעשה שוב את… את זה. כי עכשיו אני כבר לא בת ארבע, ועכשיו אני יודעת איך לנטור טינה. עכשיו, אני חושבת שמותר לי.