בפקולטה למדעי הרוח

"טוסט עם טונה וגבינ.."
"שמעתי גם בפעם הראשונה! שתי דקות ומוכן", נשמע קול עצבני של אישה זעירה מאחוריי הדלפק.
"מאוד פנסי מצידך", ירה קול נשי אחר, רך יותר.
הבטתי הצידה וראיתי בחורה צעירה ושזופה עומדת לידי ומחייכת.
מאז שירה לא הייתה לי אף אחת, אז נתתי לשביל המחשבות שלי להשתולל.
היא הייתה צעירה ויפהפיה, כמוני, אז למה לא?
"כזה אני, עממי", עניתי וחייכתי חזרה.
היא צחקה.
שקט.
כמעט שתי דקות.
אנחנו הולכים לשכב.
לקחתי את הבראנץ' שלי והתקדמתי לעבר הכסאות, כשהבחורה החייכנית מתקדמת לאט בעקבותיי. ידעתי שהיא מאחוריי, אז ניסיתי בכוחות הנפש העצומים שלי לא לצאת קלמזי.
"מה אתה לומד?" צעקה לעברי והמשיכה לחייך.
"לימודיי מגדר", אמרתי מרוצה מעצמי, מבלי להסתובב.
היא הולכת להתיישב לידי, נדבר ונשכב. זו התוכנית.
לרוב הבנות כאן יש ביצים ענקיות, אבל הן מתפוגגות מבחור שצועק על העולם הפטריארכלי שלנו ועל המיזוגניה ששוררת בו. בולעות את פתיון הפמניזם, וקצת ממני.
"אה, היה נחמד, אבל אני כנראה אלך", אמרה בקול היבש ביותר ששמעתי, כשרגליה פונות לבחור אקראי אחר ליד הדלפק.
"תלכי?", כמעט צעקתי, תוך כדי שאני מסתובב והטוסט החמים שלי עף אלפי קילומטרים.
אבל היא הלכה, ואני נשארתי לבד, רעב וכועס על איזו טיפשה שלא רוצה אותי.
מה זה לא לרצות להיות איתי?
איך היא יודעת?

"לסביות.." סיננתי לעבר הבחור שעמד לידי והתאפק שלא לצחוק.
"היא קלטה אותך", הוא חייך.

שתקתי.