בריחה וירטואלית

הוא ישב בכיתה. זה היה זמן חלוקת המבחנים. ושוב, כרגיל, בעט אדום, על המבחן שלו נכתב הציון "100", מוקף בעיגול שנראה שלא הקדישו לו הרבה זמן. בדרך כלל המורים כותבים על ציונים נפלאים כל כך שבחים, כמו, "היית מעולה!" או "המשך כך!!", אבל אצלו זה כבר היה מובן מאליו. הוא הכניס את המבחן לתיק הגב שלו שהיה תלוי על הכיסא, ונאנח לעצמו. למה, לעזאזל, למה החיים שלו צריכים להיות כל כך משעממים וחסרי רגש? הוא שמע קולות התלהבות רמים מהתלמידה שישבה לידו. "יש! עשיתי את זה!" זעקה והניפה את אגרופה לאוויר. הוא היה יכול לראות שעל המבחן שלה היה כתוב "53". וכלא מאמין, הוא פשוט בהה בה ובחתיכת הנייר. "למה את כל כך שמחה?" שאל בקול חסר רגש, "זה ציון גרוע," אמר. "לא, זה לא. זה רק תלוי איך מסתכלים על זה" ענתה וחייכה.
זה באמת נכון? "עד עכשיו קיבלתי ציונים גרועים הרבה יותר בהיסטוריה. וגם אם הייתי מקבלת את אותם הציונים, זה עדיין לא מונע ממני להמשיך בדרך שלי ולחייך," הסבירה. כנראה שזה באמת נכון.

כל יום היא הייתה מסבירה לו דברים נפלאים. ולמרות השוני הכל כך גדול ביניהם, הוא בכל זאת הצליח לחבב אותה. היא הסבירה לו שהיא חיה לבד עם סבתא שלה, והיא זו שסיפרה לה את כל
הדברים הנפלאים האלה. היא הסבירה לו שהיא הייתה כל כך רוצה שיהיה לה ילד שימשיך את
המורשת הזאת, יום אחד. היא הסבירה לו איזה דברים נוראיים היא עברה בחיים שלה, והיא עדיין
מתמודדת איתם, יום אחר יום, וזה לא גורם לה להפסיק לחייך. אפילו לא לרגע. "אפילו שאני ענייה
וטיפשה," היא הסבירה, "זו לא סיבה לא לתת לדברים הקטנים והיפים לשמח אותי.."

הכיסא שלה היה ריק באותו היום. המ, כנראה שהיא חולה, חשב לעצמו. הוא ראה שלוש בנות נכנסות
לכיתה, בוכות, ומחזיקות זר פרחים גדול בידיהן. הן באו ליד השולחן שלה, והבכי שלהן רק התעצם.
"מה קרה?" הוא שאל, כאחד שלא אכפת לו. ובאמת שלא היה לו אכפת יותר מדי, הוא לא ממש הכיר
את הבנות האלה. "ה-היא התאבדה," מלמלה אחת מהן תוך בכי, "ה-התאבדה..!" הוא ניסה להסתיר את הרגשות שלו, אבל פשוט יצא מהכיתה. אולי מהר מדי. למה בדיוק שהיא תרצה להתאבד? בן אדם מדהים כל כך, שמח כל כך? אז הוא הלך לגדר של בית הספר, טיפס עליה והלך לביתו.

הוא הדליק את המחשב. זה היה השבוע השני בערך שהוא נעדר מבית הספר. הוא קנה משחק חדש,
לא משחק מדהים במיוחד, משחק של יריות וחיילים. כשהכניס את הדיסק למחשב, הוא ראה הודעה בגדול על המסך. "ERROR". נשמעו קולות וצפצופים, הוא דאג שבשעה מאוחרת כזו אחד מבני המשפחה שלו יתעורר. המסך של המחשב הבהב בצבעים אדום וצהוב ושחור, והוא מצמץ בעיניו בבלבול. המחשב פתח חלוניות מרובות עם סימני אזהרה וצפצופים. סימני אזהרה על וירוס. ואז המחשב נכבה מעצמו. הוא ראה את האור הכחול שלו נכבה. והמחשב נדלק שוב. או כך לפחות היה נדמה לו. האור הכחול נשאר מכובה, אבל המסך נדלק. היה שם מסך כחול ומוזר ועליו החלו להכתב משפטים מוזרים בג'יבריש. הופיעה שם דמות. דמות של נערה בגילו, שיכולה בקלות להיות בת כיתתו, לולא סימני הפסים השחורים המוזרים והשיער הכחול. "Anna" נכתב על המסך. הנערה חייכה. "שהמשחק..יתחיל?"