בשביל לחזור הביתה

אני מביט במקום הזה. בקרחת היער הזו שבה כול שנה הגיעו האנשים האלו. הכנועים. אלו שנשלחו. העלים הכתומים והצהובים והיבשים רשרשו על הקרקע בעוד הרוח בקריר והחלשה מנסה להזיז אותם. העצים נעים מעלינו, מעל הקהל, שעומד בשורות שורות, מסודרים לשם שינוי, ומצפים לרגע שבו הם יגיעו. הקהל, זאת אומרת ועוד כמה מאות אנשים, עמדנו בין שנייי עצים. ממול למין מעגל שהתחיל ממערה, בה כולם צפו בחוסר סבלנות, והתמשך לכעשרה מטרים קוטר, שהיה מלא אך ורק בעלים ואדמה עירומה, מהקהל, מאיתנו והלאה, היו רק עצים. זו הייתה שעת צהריים, לכיוון הדמדומים, והשמש האריכה את כול הצללים. אני מפחד. אני רוצה הביתה.
לאחר מה שנראה לי כשעות על גבי שעות שישה ראשים אנושיים יצאו מהמערה הבוצית והרטובה, שפתחה נראה כשקע עמוק בסלע הגיר. הם היו מלאי בוץ גושי ובעל צבע כהה, שכיסה כול סנטימטר מגופם. אף אחד משאר האנשים מחוץ למערה, שדי חיכו לראות מה יקרה להם, לא שש לחבק אותם, ולהגיד להם "כול הכבוד".
"נו?!" אמר ראש שיישר מבט לאחד מהאנשים שעמדו מסביב למערה, נועץ מבטו בנקודה כול שהיא. "איפה הפרס שלנו, נו?!" הוא צעק. שואג כועס. מסובב את ראשו כמו זאב. מילל.
שלושה ראשים אחרים הרימו אתר אשם באיטיות, בוץ כיסה הכול. את העיינים, השיער הבגדים. לא ניתן היה להבין מי בן ומי בת, מה צבע השיער, וכמה קילו הם הורידו בחודש הזה. כולם התנשמו, חזם עלה וירד האיטיות עצבנת, מעבירה בקהל רגש אי נוחות. במיוחד באלו שלא הימרו עליהם.
"איפה הקבוצה השנייה?" נשמע קול דקיק מהקהל. קול של ילד. של ילדה. אחד מהראשים, הביט לעברי, מבטו ננעץ בי כחבורת קרסים שמושכים אותי לאין שהוא. כמו מריונטה, בובה חסרת שליטה. אני נרעד וממצמץ. הראש כבר מורכן.
כול הראשים, חוץ מי זה שצעק, היו מורכנים. מדוכאים, חסרי חיים. אני מפשפש בכיסים במעיל שלי. מחפש את הכסף שאני חייב לכול אחד ואחד מהם. כול אחד מהם, באיטיות, מרים את ראשו. הקהל זע באי נוחות.
"איפה הקבוצה השניה?" חוזר עוד קול, לאחר כמה שניות של שתיקה מבעיתה. אני עוצם את עייני לרגע. אני לא רוצה לראות את הקבוצה השנייה בשום אופן. לא רוצה לראות לא אותם ולא את האנשים שהם מכירים.
הם מכירים אותי.
מכירים אותי יותר מידי.
אני נאנח בשקט. אני לא רוצה לשמוע את התשובה. קול של גועל יוצא לי מהפה, אני רוצה להקיא. אני רוצה לחזור הביתה. אני מרגיש כמו ילד קטן. אחת הדמויות נופלת. נוחתת על האדמה ברעש חזק. אף אחד אל עוזר לה. אפילו חברי הקבוצה שלה. אני רוצה להקיא עכשיו אפילו יותר.
שאר הדמויות גם נופלות. אחת אחת. חוץ מי זו שצעקה. הן לא זזות על הקרקע. אבל עיניהן פקוחות. עייניהן זזות בתוך ליכלוך הבוץ. בתוך כול הזוהמה. אני נאנח.
פי נפתח בלי שאני בכלל מתכוון, קול גרוני וחורק, שלא משעתי זה חודשים נשמע מגרוני הניכר, הוא צועק שיפנו אותם. הקהל שותק. מחכים שיבואו ויעשו בשבילם. הקולות שלהם מהדהדים באוזניי. הביטחון שלהם, השפה הרהוטה שלהם, העיינים שלהם. העיינים היפות שלהם.
שני מסוקים יורדים אל הזירה, הם מקיפים את האזור של האנשים בוילון דק ולבן, שרשרש על מצע העלים היבשים. הקהל מתחיל להתפזר. "לפחות מהר יותר מהפעם הקודמת" אני נאנח. אני, גבר כבן 30 בחייו, רוצה לבכות. רוצה לחזור הביתה. אבל הוא לא יכול. פיזית, לא יכול.
הקהל יוצא מהאזור, עולה במדרגות בהמולה חסרת קול שקט. הרופאים מתחילים להיכנס אל הוילון. אני צועד כמה צעדים קדימה. מהסס. חושב עם כדאי לי.
"אתה גם ככה מת בשביל הרוב" אני חושב. אני מוריד את הפאה השחורה שלי, מסודרת ורצינית כרגיל. וחושף מתחתיה שיער בצבע כחול מתכתי. אף אחד לא מופתע. הקהל כבר הלך, משאיר אחריו את אותו האזור, אותם עלים , אותה אדמה מטומטמת… שום דבר לא השתנה.
אני רותח. לוקח לי זמן להבין שאני מרגיש נורא, שאני כועס, זועם. אני ממשיך. אני מגיף את הוילון בחוזקה. שישה רופאים מטפלים בששת הראשים, שנחים על מיטות לבנות מתקפלות. כבר ניתן ההי להבין מי מהם בנות, ומי מהם בנים. המחזה גורם לי לצחוק. למרות שהם ניצחו, עברו את זה, הם נראו כנועים מידי. מפוחדים מידי. מתים. לעולם לא יכולו לחזור אחורה.
אני צוחק.
"ןזה המצב שלכם?!" אני שואל. מאחת המיטות שרחוקות ממני בוקעת אנחה. השאר שותקות.
"מה אתה עושה כאן?" ניגשת אליי אחת מהאחיות. אני לא מגיב, אני רק מתיישב ליד מיטה ספציפית. של זה שפתח את הפה.
הוא הביט בי. ידו הייתה עכשיו מכוסה בתחבושת. המבט הכועס נעלם מפניו, ורק תסכול נשאר שם, חוץ מהליכלוך. הוא נראה חלול. אבל חיוך מפציע על פניו. הוא מתיישב, שיערו השחור, שעדיין היה מלא בחתיכות בוץ, נראה יותר מסודר, עיניו החומות הכהות נראות לי פתאום הרבה פחות חזקות. ניצוצן כבה. לא נוח לי.
"אני מת" הוא לוחש לי. הוא לוחש לי בשפה עתיקה וישנה, שפה שכמעט ושנינו היחידים שדוברים אותה. יכולנו לסמוך אחד על השני שמה שיאמר בינינו לעולם לא יוודא לאף אחד. "אתה מבין?" היד הלא חבושה שלו תופס בידי, ומושכת אותי. אני נרעד. במאמץ ענק אני מלביש על פניי פרצוף אדיש למדי. אני מהנהן, נהמה קטנה יוצאת לי מהפה. אני רוצה להקיא שוב.
"אבל עשיתי את מה שביקשת ממני" אחיזתו מתהדקת "הם יבואו. אני מבטיח" הוא מחיי חיוך עילג. הוא הפך להיות מטורף.
"כולם?" אני שואל. אני רוצה לקום ולברוח. אבל אני לא יכול. אני מסדר את שיערי הכחול אל מאחורי אוזניי. אני מרגיש מזוהם. אני מנער את אחיזתו ומסדר את ישיבתי על המיטה. אני מרגיש כאילו אלפיי חרקים מטפסים עליי מבפנים, מרוקנים אותי. אני רוצה הביתה.
אני בולע את רוקי. אני מבולבל.
"כול ה12" הוא אומר לי. החיוך יורד מפניו. "יש לך את המ שצריך, אדוני?" הוא שואל. אני מהנהן.
אני מוכן הביתה.
אני מוכן לעשות הכול בשביל לחזור הביתה.