בשעות אלו
בשעות אלו, הרחובות אינם שייכים לנו. הם ריקים מאדם, כמעט, והצעדים היחידים הנתבעים בהם שייכים למשכימי הקום, ולכלבים ששוחררו אמש לשוטט. בשעות אלו, הרחובות אינם שייכם לנו. האפלה וערפל הבוקר מתהלכים בהם יד ביד, משתלטים על השקט הכלוא בהם.
בשעות אלו, הרחובות אינם שייכים לנו. הם אינם שייכים לאיש, בעלותם מסתתרת בשניות הארוכות. הרחובות אינם שייכים לנו מפני שאנו טובעים בשינה. אנו חולמים על גורדי שחקים והרים ארוכים, כאשר כל שברשותנו הם רחובות ריקים שכלל לא שלנו. לא בשעות אלו.
ולא כשהשקט מתקמט, כשהחושך נסוג והלבנה נושקת לזריחה לשלום. ומיד יתחילו הדמויות להתרוצץ ברחובות, טרודים מעניינים שלא יוכלו לבטא במילים. עד השעות האלו, הרחובות אינם שייכים לנו.
זה חומק דרך התריסים ומתחבא בצלי העצים. מרדים את האור במנורות הרחוב, חוטף מהן את הערך. הטל מריץ את הזמן שהשאר הותיר לו, לבוקר. בשעות אלו, הרחובות כמעט שייכים לנו. הם שולחים מעליהם את האפלה, הקרירות. הם מחכים שהחושך יעטר את דרכינו בפחד. הם ממתינים לחוש שוב את פסיעותיהם של האפלה וערפל הבוקר פוסעים ביניהם כילדים. הם מבקשים שנסתלק. בשעות אלו, הרחובות אינם רוצים להיות שייכים לנו.
תגובות (2)
*שאני- שאנו
ואוו, תיארת את תחושת הלילה-בוקר בצורה מדהימה! זה פשוט שבה אותי..
אני נורא אוהבת את הכתיבה שלך, יש בה משהו מקסים בעיניי.. ☺
וואו, תודה רבה רבה לך. אתקן את הטעות, תודה גם על ההערה. אני שמחה שזה מה שאת חושבת