בת חמש עשרה.

מוזר,אני אמורה להיות שמחה כי מחר בדיוק אני אהיה בת 15,אבל אני לא.
ויש לי המון סיבות לכך.לפעמים אני לא רוצה לגדול עד שלא אנצל את חיי בהתאם,אני פשוט לא רוצה לגדול בעוד שנה מבלי שניצלתי את השנה הזו בחיים שלי.
אני מרגישה שלא עשיתי כלום מאז השנה האחרונה,או השנתיים ואפילו השלוש.
כשהייתי צעירה וכשצפיתי בסדרות נעורים דמיינתי את עצמי בגיל 15 כילדה אחרת,
יפה יותר,גבוהה יותר ורזה יותר.
אבל לא,שום דבר לא השתנה.ואני יודעת שזה מתחיל מהמחשבות שלי ושזה הכל תלוי בי.
ניסיתי,ניסיתי וניסיתי להיות כמו הנערות האלה כמו הנערות האלה שתמיד חלמתי להיות כמותן. כאלה עם "חיים".כאלה שמנצלות את חייהן כל עוד הן צעירות.
וכשאני מסתכלת עליהן אני מרגישה כלכך זקנה.כי לא עשיתי כלום בחיים וכי אין לי ממש חיים,אני עדיין אותה ילדה ביישנית שלא יכולה להיפתח חברתית.
אני עדיין אותה ילדה בעלת ביטחון עצמי ירוד,ששונאת את עצמה.
אני עדיין אותה ילדה שנלחצת בכל פעם שהיא נמצאת במקום שיש בו מספר רב של אנשים.
אני פשוט אותה ילדה שלא השתנתה לטובה, אלא רק לרעה.אני עדיין אותה ילדה שלא יכולה להתמודד בכלל עם קשיים אז היא בורחת.אני עדיין אותה ילדה שפונה למחשב, ומדברת עם ילדים שבקושי מכירה וממציאה לעצמי חיים ותדמית אחרת,תדמית שמעולם לא הייתה לי ולא תהיה.

אני לא מוצאת שום יתרון בי ב15 השנים האחרונות.
ולכן החלטתי,אני לא רוצה לחגוג יום הולדת עד שאקבל באמת משמעות אמיתית לחגוג את מספר חיי.אין לי סיבה אמיתית לשמוח שאני בת 15, להפך אני רק מרגישה עצב.אני רק דכאונית יותר משנה לשנה. מפתיע,אפילו עכשיו אני בוכה כשאני כותבת את הקטע הזה.
אין לזה סיבה ממש מוצדקת.
פעם חשבתי שהברכה "שתחיי עד מאה ועשרים שנה" ליום הולדת היא ברכה נפוצה ואף טובה.
היום אני לא רוצה לשמוע אותה.אני לא רוצה לחיות את חיי ככה כ120 שנה.
בהתייאשות וחוסר מעש והסתכלות על הילדים הצעירים שחיים את חייהם בשמחה ואהבה.
ואז להיזכר בימי המשעממים שחייתי את חיי כנערה בודדה,ושהתעסקה רק בלשנוא את עצמה.
ומשנה לשנה זה נהיה יותר גרוע,והחיים נעשים יותר קשים.
בכל תחום,את רואה איך כולם משתנים לטובה,ורק את,את נשארת אותה ילדה עם אותה אידיאולוגיה ילדותית ומטומטמת.
אני פשוט אותה ילדה..רק שהפעם אני בת 15.