גנבה לילית (מבוסס על סיפור אמיתי)- חלק א'.

גניבה לילית (מבוסס על סיפור אמיתי)

צעקות מחרידות וקולניות העירו אותי משנתי. התעוררתי בבהלה והבטתי מסביבי, מנסה להכיל את העולם האפל אליו נקלעתי. צעקות חזקות של דודי המשיכו להישמע ברקע, המריצו אותי לעמוד על רגלי. "עזרא קום! תעזור לי!" קרא לעזרתו של אבי. מיהרתי לחדר הסמוך לחדרי בו ישנו האחייניות שלי שהלילה היו תחת חסותי בשל טיסתה של אימא שלהן-אחותי, לחו"ל. הכול בסדר, נאנחתי ברוגע רגעי. שתי המלאכיות ישנו להן בנוחיות מתחת לשמיכה המגוננת מבלי לשים לב לכל הבלגן שקורה בחוץ. אחרי שבדקתי את שלומן החלטתי לרדת לקומה הראשונה ולראות מה קרה. הכול היה מטושטש, בלתי מובן, בלתי ידוע בצורה מלחיצה ביותר. כל מיני מחשבות ריצדו במוחי, סכנה, שרפה, משהו נורא. זינקתי אל הקומה הראשונה, כמעט ולא הצלחתי להרגיש את רגלי. כאשר ירדתי הופתעתי לשמוע את נחירותיו של אבי שהתמזגו באופן מוזר עם צעקותיו של דודי, לא ידעתי אם לצחוק על האירוניה או לבכות. הוריי ישנו בשלווה מוזרה כפי שלא ישנו מעולם. "אימא, אבא, תתעוררו," קראתי אליהם כשהתקרבתי בזריזות אל חדרם. חלון החדר היה פתוח לרווחה באופן מוזר ולא רגיל. "אבא! זה מיקי!" וברגע שצעקתי את שמו של אחיו, דודי, הוא פקח את עיניו ומיד אחריו התעוררה אמי, "מה? מה קרה? את בסדר?" שאלה בפתאומיות. סוף-סוף.
צעקותיו של דודי נגלו בפני אבי והוא זינק החוצה. עדכנתי קלות את אמי במה ששמעתי ומיהרנו לצאת אחריו כשאני שולחת מבט אחרון בגרם המדרגות המוביל לקומה השנייה בה ישנו האחייניות שלי.
"אני אפרק אותם! מה הם חושבים שהם עושים? איזה מטומטמים…ומה אתה ישן לי עכשיו?" הצלחתי לשמוע ברגע שיצאתי אל המרפסת מחוץ לבית. מה כבר קרה? שאלתי את עצמי.
אמי כקוראת את מחשבותיי ביקשה לדעת מה קרה ואז הכול נפרש לרגלי. הבנתי על מה המהומה. רעד פתאומי תקף את גופי.
הבית שלנו הוא בית כפול, מחובר, כלומר מצד אחד המשפחה שלי חיה ומצד אחר דודים שלי גרים. הבתים של כל אחד מאיתנו פרטיים ואחידים למשפחה שלו אבל החצר משותפת. דוד שלי ובת דודתי יצאו באותו הערב לאיזו הופעה וחזרו בסביבות חצות.
כשהגיעו הביתה הם ראו זוג אנשים שעמדו על יד שער הבית שלנו. בחורה כהת שיער ובעלת מבנה גוף רזה מאוד עד מחריד ולידה עמד איש גבוה יחסית, שיער קצוץ, כובע יוצא דופן לראשו ומכנסיו מוכתמים בכל צבעי הקשת. הדימוי המוזנח והמטונף שלהם העיד על היותם אנשי המעמד הנמוך, עבריינים חסרי כסף ומזל. דודים שלי חשבו באותו הרגע שהם עוברי אורח פשוטים שחיפשו בית כלשהו והתבלבלו אך בכל זאת שאלו מה רצונם, "היי, את מי אתם מחפשים?" שאל דודי והתקרב אל שער הבית. "תרומות," אמרה הבחורה ושניהם המשיכו בדרכם. אחרי מבט מתמשך באנשים המתרחקים, דודיי צעדו אל עבר הבית שלהם ומצאו את דודה שלי רועדת ומבוהלת לצד חלונות הבית הפתוחים. דודה שלי סיפרה להם שמישהו ניסה לשדוד את הבית ובת דודה שלי מיד חשדה, היא מיד הבינה מה פשר הביקור הלילי של "עוברי האורח התמימים"- גניבה. בת דודה שלי החליטה לראות אם הם כבר הספיקו להתרחק. בדרך ליציאה דודיי עברו דרך החצר שלנו בכדי לצאת דרך השער שלנו אך משהו מחשיד עצר אותם. כיסא פלסטיק עומד מתחת לחלון הסלון שפתוח לרווחה. דוד שלי מיד חשד והתקרב לבית שלי. לפתע כאילו משום מקום צצו להם אותם האנשים. שני הגנבים הגיחו מאחורי הגינה האחורית כדי להיכנס לבית שלנו דרך החלון. "תרומות אה!?" צעקה בת דודה שלי בעוקצנות כעוסה. "כן תרומות," מלמלה את אותו התירוץ העלוב הראשון שעלה בראשה בפעם הקודמת כשנפגשו. "תרומות דרך החלון?" דוד שלי התקדם בכדי ללכוד אותה. "איזו חוצפנית! איך את לא מתביישת? פרחה מטומטמת!" בת דודתי צעקה עליה. שני השותפים לגניבה החליטו לברוח אך דודים שלי החליטו בפה אחד ללכוד אותם וסגרו את כל דרכי היציאה מן הבית. דודי בחר להתעמת עם הגנב בגינת הבית הקדמית ובת דודתי התעמתה עם הגנבת במרפסת הבית על יד החלון. צווחה פצחה מפיה של בת דודתי כשהשנייה העיפה לה סטירה פתאומית. היא כל כך התעצבנה כך שהיא קרעה לה את חולצתה וחיזקה את אחיזתה בידיה של הבחורה כך שלא תוכל לזוז. (הגנה עצמית וכעס היו מעורבים במעשיה)
"שחררו אותם! זה מסוכן!" צעקה דודתי שפחדה שהגנבים יוציאו מכיסאם איזה שהוא כלי נשק ויעזו להשתמש בו כנגד משפחתה. וכאן התחילו הצעקות, "עזרא! תזמין משטרה!" דודי צרח בקולו הצרוד. "מה משטרה? זה תרומות!" צעקה הבחורה שהחליטה עדיין לדבוק בתירוץ שהמציאה.
"תסתמי מפגרת!" בת דודתי חיזקה את אחיזתה בידיה והותירה את הבחורה פולטת אנקת כאב צורמנית. כאשר אבא שלי סוף-סוף התעורר, הגנבים כבר ברחו. בת דודתי שהפכה להרבה יותר אמיצה אחרי שהתגייסה לצבא בחרה לרוץ אחריהם ולעקוב אחריהם עד שחזרה הביתה. כפי שציינתי קודם לכן הגנבים ניסו לפרוץ אליהם אך כשלא הצליחו הגיעו אל הבית שלנו. הם פתחו את החלון של ההורים שלי ורצו להיכנס פנימה אך הטלוויזיה הרועשת בחדרם הבריחה אותם לנסות להיכנס דרך הסלון ובגלל זה הכיסא והחלון הפתוח לרווחה. הם לא הצליחו כמובן. שום דבר לא נגנב. שום דבר לא נלקח בזכות האומץ והמקריות בה דוד שלי ובת דודה שלי חזרו הביתה בדיוק בזמן המתאים ובמקום המתאים.
רעדתי. נאחזתי באימי ולא ידעתי מה לומר. האחייניות שלי היו יכולות להיות בסכנה. לא הייתי יכולה לסלוח לעצמי אם משהו היה קורה להן ובמזל שתיהן לא שמעו דבר מהמתרחש.
זאת לא הפעם הראשונה שמנסים לפרוץ אל ביתנו. למעשה, פעם גם פרצו.
שפתי התחתונה רעדה בלי הפסקה ושיני נקשו. אחד הדברים שאני טובה בהם הוא- לפחד.
בזמן שדודי סיפר לנו את הסיפור אבי התקשר למשטרה שבמקרה הייתה בסיור שכונה קרובה.
"מריל, תוכלי להביא לנו מים בבקשה?" אמי פנתה אלי בבקשה כששמה לב עד כמה אבי לחוץ.
"כמובן," ניסיתי לחייך אך בגלל הרעד יצא לי רק עיוות מוזר. נכנסתי חזרה לבית והסתכלתי מסביבי. כל חפצי הערך היו עדיין במקומם. הטלוויזיה. מפתחות האוטו. הארנק. שום דבר לא נגנב, אך הביטחון שלי כן. פעם חשתם בלתי מוגנים? זאת הרגשה נוראית, במיוחד אם הבית שלך שאמור להיות הכי מוגן ובטוח בכל העולם פתוח כך בפני אחרים. פחדתי להישאר כאן לבד אז מיהרתי אל מתקן המים ומלאתי שתי כוסות, אחת בשביל אבי והשנייה בשביל אמי.
הסתובבתי בחדות כשהרגשתי אור מכוון אלי, כל כך נבהלתי. צרחה פצחה מפי ושתי כוסות המים נשפכו להן על הרצפה.

~~~~~~~~

מעולם לא זומנתי על ידי יחידת המשטרה למשימה אמיתית קודם לכן, אבל הפעם ידעתי שיש לי הזדמנות. הזדמנות להוכיח שאני יכול והזדמנות להוכיח לאבא שלי שגם אני מוצלח כמו שאר בני משפחתי שהלכו בעקבותיו.
כמובן שעסקתי בנושא המשטרה בעבר. בתיכון, מלפני כמה שנים אחדות למדתי בפנימייה ללימודי משטרה וביטחון. אבי הוא אחד מהתפקידים הראשיים ביחידה ולכן צורפתי לשם אוטומטית עם שחרורי מהצבא.
כעת, נסענו בניידת אל עבר שכונת הפרדס בה רוב הבתים היו ווילות, המקום האולטימטיבי לגנבות ולשדידות. שמעתי בערך את הסיפור וקיבלתי סוף-סוף את התפקיד של החוקר אחרי אלפי הכנות שקדמו לכך. הייתי צריך להסתובב מחוץ לבית ובחצרו בכדי לחפש כל מיני ראיות שיוכלו להוביל אותנו למציאת הגנבים.
שני נשקים היו צמודים לחגורתי- אקדח למקרה הצורך ופנס מקצועי.
"דילן, אתה מוכן?" שאל פרד שהסיע את הניידת לכיוון הבית שמבחינתי היה- המטרה.
"כמו תמיד," אמרתי בקריצה ושלחתי את ידי לנגוע באקדח שעדיין נח לו צמוד אלי.
פרד החנה את האוטו ליד הניידת השנייה ולאחר מכן כולנו יצאנו אל המדרכה.
שלפתי את הפנס והתחלתי לחקור, לנסות לעשות את התפקיד לו זומנתי בצורה הטובה ביותר.
ברגע שנכנסתי דרך השער שמעתי צעקות, ריבים ותיאורים של מה שקרה. בקיצור, מהומה אחת גדולה. חייכתי אל בני המשפחה שהיו שקועים בעולמם הפרטי והסוער ואחרי שאמרתי, "אני החוקר, אני רק עושה סריקה מסביב לבית," כמודיע להם על התכנית הפרטית שלי אף אחד לא הניד עפעף לכיווני. לפתע רוב טפח לי על השכם באומרו, "לך כבר לגשש," כשהוא צוחק על חוסר תשומת הלב שהופגנה כלפי.
עזבתי את המשפחה והתחלתי ללכת מסביב לבית.
לא יכולתי למצוא שום דבר והחושך לא ממש עזר לי.
נזכרתי בחלק מהסיפור- "הגנבים התכוונו להיכנס דרך החלון אל הסלון," והעברתי את הפנס אל החלון. צרחת בהלה נשמעה מפנים הבית. זו הייתה בחורה. נערה צעירה שכנראה נבהלה מהאור החד ובכך שפכה את כל תכולת הכוסות שהיו בידה. חייכתי אליה חיוך שמביע סליחה בתוספת צחקוק פנימי על מצבה. לא יכולתי לשקר ולומר שהמקרה לא הצחיק אותי. העברתי את הפנס מפניה ולאחר כמה מבטים המומים אחד בשנייה המשכתי הלאה.

~~~~~~

הוא שוטר? שאלתי את עצמי אחרי שהוא פנה להמשיך במה שהוא עשה לפני שהבהיל אותי כמעט עד מוות. הוא יותר מידי צעיר ונראה ממש אבל ממש טוב. הצל שנפל על פניו הקנה לו מראה מעט אפל ומסתורי. עיניו הבהירות נצצו וחדרו אלי ממרחקים. וחיוכו הצוחק המיס אותי בכמה שניות כך שנשארתי דוממת בלי שום תזוזה.
יצאתי לבחוץ עם שתי כוסות מים חדשות והתיישבתי ליד משפחתי שישבה במעגל על יד השוטרים שעמדו מסביבה. מה שהיה מוזר זה שבערך שבעה שוטרים העבירו סגריה אחת בין כולם. הבחנתי בחוקר החמוד שישב כמה כיסאות לידי. הרגשתי את מבטו נח עלי וסוקר את גופי מכף רגל ועד ראש והודיתי לאלוהים שהחושך מסתיר עכשיו את לחיי הסמוקות. לפתע שמתי לב ל- איך שאני נראית; בוקסר ורוד וקצר, חולצה רופפת שמתאימה לאותו הבוקסר והדובדבן שבקצפת, שיערי השחור והפרוע. נתקפתי בגל מבוכה ומיהרתי להסתיר את עצמי בידיי וכשראיתי שזה לא הולך ורק מושך את תשומת ליבם של הסובבים אותי, התעטפתי בשמיכת הצמר ששכבה על אחת מאבני המרפסת שמחוץ לביתנו. אני חייבת לברוח מכאן. עכשיו. "אני הולכת לבדוק את נעמה ואביב," הודעתי לאמי בקול הכי חמוד שהצלחתי להוציא מפי והתקדמתי בזריזות אל עבר דלת הכניסה כשאני מנסה להסתיר את מכנסי הקצרים שלא מסתירים יותר מידי.
איך זה שהוא גרם לי במבט אחד לשכוח מכל סיפור הגניבה שהסעיר את כולם? איך זה שהוא גנב את תשומת לבי שהייתה אמורה להתמקד בכל חוץ ממנו? הרהרתי ברגע שעליתי לקומה השנייה.