דחלילים

"אנו האנשים החלולים, אנו האנשים הדחליליים.
שעונים זה לצד זה, ראשנו מלא בקש.
אבוי. קולותינו היבשים, כשאנו לוחשים יחד,
הם שקטים, וחסרי משמעות,
כמו רוח שנושבת בעשבים יבשים, או רגלי עכברושים על רצפת זכוכית במרתפנו הצחיח."

זה מה שהוא היה אומר לי בכל יום. זה מה שהוא ימשיך להגיד גם בעוד מיליוני שנים ויותר, הרי יש לנו את כל הזמן שבעולם.
הוא ניסה להסביר לי למה הוא התכוון כל הזמן, אבל אני תמיד מתבלבל. אם יש לי נצח להבין אני רוצה להתחיל עכשיו.
מדי פעם אני מנסה למצוא את אחותי, ואת חברה שלי, אבל אני אף פעם לא מוצא אותן. כאילו כולם נעלמו לתמיד ורק שנינו נשארנו.
יש פעמים שאני פשוט רוצה למות, אבל הוא לא נותן לי. הוא לא רוצה להיתקע לבד לנצח. אף אחד לא היה רוצה.
אני תמיד אומר לו שימצא מישהו אחר, והוא אומר לי שהוא לא יכול. ואני יודע שהוא צודק.
כלומר, רק שנינו נשארנו אחרי סוף העולם, ואנו רק אנשים חלולים, שנשארנו אחרי סוף העולם.
אנחנו דחלילים.