דמיון והיגיון

תדמיינו שממה. אתם בטח שואלים איך נראית השממה הזו, כיצד לדמיין? אז אתם עומדים על חול כתום ורך, בשטח מדברי רחב-אופקים שגם אם אתם משתדלים להתבונן היטב, אתם רואים רק עוד חול מדברי מתמשך. גלי החום מטשטשים את הראייה, וככל שאתם מנסים להבחין בפרטים אתם רק מאבדים נוזלים חשובים, הזיעה מרטיבה את מצחם הקודח. חם לכם ועורכם מעקצץ, אתם רוצים לשתות מים- אבל אין. רק מדבר.
אתם הולכים והולכים במשך זמן שנדמה כשעות, אבל אתם בעצם לא יודעים באמת כמה זמן חלף עד עכשיו. זה נדמה כאילו אתם חוזרים לאותו מקום כל הזמן, הנוף לא משתנה ואתם מתבלבלים, מרגישים שאתם זזים במקום. אתם לבסוף מתייאשים ונופלים ארצה, טומנים את ראשכם בין הברכיים. המכנסיים לוהטים, אתם לוהטים. זה לא הגיוני. זה הגיוני.
ואז אתם מבינים שזה ההיגיון. הוא יכול להתמשך עד האופק הרחוק, ובגלל שהוא כה רחוק נדמה כי אין לו גבול. אבל יש, והוא לא משתנה, הוא כולא אתכם במקום, מקום סגור. ההיגיון לא יכול לפנות מקום למשהו חדש, מוגבל לאותו מצב נוכחי.
אתם זועקים, זועקים ורוצים לחזור לביתכם, שם לא סבלתם מעודף חום ויכולתם לשתות בכל רגע נתון כמעט.
ואז אתם מדמיינים איך אתם יוצאים משם. אתם מדמיינים שדלת שחורה מופיעה בשממה, והידית הקרה רק מזמינה אתכם לפתוח אותה. והדלת מופיעה, בדיוק כפי שדמיינתם לעצמכם. אתם ניגשים במהרה, או לפחות הכי מהר שאתם יכולים, כי החום מתחיל לטשטש את המחשבה, לעייף אתכם, ואתם נעים בכבדות ובגרירת רגליים בחולות. הדלת נפתחת, ואתם שוב בבית. אתם רצים למטבח ושותים מים כאילו לא שתיתם ארבעים שנה, ואולי באמת עברו ארבעים שנה בזמן שלא הייתם. אבל אמא שלכם ניגשת אליכם בהבעה מחויכת ואומרת לכם רשימת מטלות לביצוע, ואתם מבינים שאולי לא עבר כל כך הרבה זמן, שאולי זו הייתה רק הרגשה מוזרה.
הדלת לעולם מלא דמיון ושלל אפשרויות, ללא גבולות, תופיע בכל רגע נתון, רק אם תרצו בכך נואשות, רק אם תרצו לברוח ממקום רע למקום טוב יותר. אתם יכולים לטייל בכל מקום שתרצו, לבקר גם את אלו שחשבתם שלעולם לא תזכו לפגוש. כן, זהו הדמיון.
אני הדמיון.