דמעה אחרונה

ישבתי לי שם, מנסה להיבלע באפלה הרכה. דמעות, דמעות. זולגות, זולגות. הן לא פוסקות. לא מרחמות.
ישבתי לי שם, מנסה לבלוע דמעות. הן לא מפסיקות, רק זולגות וזולגות. לא פוסקות, רק משקרות.
עוצמת את עניי ומדמיינת. מדמיינת מציאות אחרת, מדמיינת כאן, לא עוזבת.
ראשי סחרחר, החושך בולע ופתאום כבר איני רוצה.
אני צועקת ללא קול, נלחמת בידיים המושתות לעברי. אך דבר לא עוזר.
שכבתי שם, הדמעות פסקו, הברזים נסגרו. עכשיו כבר אין על מה, רק נוזל חם ודביק נמצא.
החושך כבר לא רך ונעים אלא עוקצני וטובע. איני שלו, של החושך הנורא. אני שייכת למישהו אחר.
לא למוות השחור, לא לחיים המוארים אלא לשניהם. לחיים החשוכים, ששם אנו מודים על כל שנייה שאנו חיים. על שיש לנו על מי לשמוח, על כתף לבכות.
על מה לבכות? כבר אין על מה, זו הייתה הדמעה האחרונה.