דמעה של קשוח.

אף אחד לא יודע ממה הוא נפגע,
אף אחד לא חושב למה.
עיניו מתחילות להאדים והדמעות יורדות אט אט.
באגרופו הוא כמעט יכול להרוג,
אבל הוא מוריד את הכול.
הוא מתעצבן אבל שותק,
אנשים מתחילים להתקרב.
פחות לפחד מהקשוח,
כי הוא כבר נשבר.

צחוקים מסתובבים,
סוף סוף הקשוח בוכה,
סוף סוף המכה בוכה,
סוף סוף יש לו לב.
רגע, בעצם כל הזמן היה לו לא?
הוא היה ניראה כמו כולנו,
איך שלא יהיה לו לב?
מה הלב פתאום קם ובכה?
לא זה לא הגיוני.
אז כנראה שהלב רק התגלה עכשיו.

הוא מתחיל להפנים,
שגם אחרים נפגעים.
הוא משוטט במסדרונות
ושותק.
מילה לא יוצאת מפיו,
ראשו מושפל,
והדמעות מתחילות לרדת שוב.

שוב הצחוקים מסתובבים,
שוב הקשוח בוכה.
רגע הוא קשוח?
קשוח בוכה?
ממתי?
זה הגיוני?
לא…

קשוח לא בוכה,
קשוח תמיד חזק.
כנראה שהקשוח הזה היה מזויף.
אבל על מה הוא בכה?
הוא לא סיפר.
אף אחד גם לא שאל אותו,
כי למרות הכול,
פחדו לקבל אגרוף.

שבוע עבר ושוב מקרה אלימות לא קרה.
המסדרונות שקטים ולחשושים עוברים באוויר.
האם הקשוח הלך?
האם הקשוח בכלל היה?
זה קורה,
חזק ורגיש.
חזק עם לב,
חזק ביישן.

אז מהחוזק פחדו?
אני לא יודעת..
כבר הכול שאלות
ואין תשובות.
אז הקשוח הוריד דמעה.
זה קורה לכולם..
אז למה התלהבנו?
למה צחקנו?
למה התייחסנו אל זה מוזר?
צריך לשאול את עצמנו
ועדיין אין תשובה.